שלח לחבר
הדפס
תלות, אינטימיות ושליטה ביחסי מטפל-מטופל
עופר ספיר ורוני מרץהרצאה שניתנה במסגרת יום עיון של מרכז עפרוני וסמינר הקיבוצים ב – 5.7.13: 'תלות, אינטימיות ושליטה ביחסי הורים ילדים וביחסי מטפל-מטופל'.
בהרצאה משולבים מספר קטעי סרטים. כדי לראות את הסרטון יש ללחוץ על הקישור שמצויין בשמו של הסרט.
קונוטציות שליליות למושג תלות
כאשר אנו שומעים את המילה תלות, לרוב מתלוות לכך קונוטציות שליליות: חוסר נפרדות, חוסר שליטה בעצמי, שתלטנות, תלותיות, חוסר-אונים והיעדר עצמאות.
מקובל לחשוב שתלות היא דבר שלילי, ושהיא היפוכה של עצמאות, ושהשאיפה הבריאה היא להתקדם מתלות לעבר עצמאות. המחשבה על תלות מעוררת חרדה מחוסר אונים, מחוסר נפרדות, מניצול ומשימוש.
גם ההסתכלות על מושג התלות בתיאוריה הפסיכואנליטית-התפתחותית הינה מורכבת.
באופן כללי, נתן לומר שבחשיבה הפסיכואנליטית ישנו ציר התפתחותי המתייחס לאדם בראשית חייו כחסר שליטה, מרוכז בעצמו ובצרכיו, תלוי באופן מוחלט כמעט בסביבה, אשר במהלך התפתחותו נע אל עבר מצב בו הוא אוטונומי ונפרד, מסוגל לראות יותר את האחר והסביבה, עם יותר שליטה עצמית ועם אפשרות לקשרי גומלין עם הסביבה. ז"א, המצב הבסיסי מתואר כתלות רבה ביותר בסביבה, ועם ההתפתחות אנו אמורים להגיע למצב יותר עצמאי ופחות תלוי.
מדובר בציר שתחילתו בחוסר אונים ותלות גדולה, ועם ההתפתחות, ההבשלה והתגברות הכוחות הפיזיים והמנטאליים יש יכולת גדלה לשאת את החולשה והפגיעות, ואז התלות יורדת ויש יותר עצמאות.
פרויד מתאר תהליך התפתחותי בו אנו אמורים לעבור ממצב אגוצנטרי ותלותי, ללא שליטה על דחפים, עם אגו חלש ושברירי, למצב בו יש וויסות של הדחפים ואיננו תלויים באחר למילוי צרכינו.
מאהלר מתארת תהליך התפתחותי של מעבר מסימביוזה אל עבר ספרציה ואינדיבידואציה. היא מתארת ציר, הנע ממצבים של תלות והתמזגות, ובתנועה הדרגתית אמור להגיע למצב בו מתקיימת נפרדות וחוויה של אינדיבידואליות.
יחד עם זאת, זוהי תפיסה חלקית של התפתחות החשיבה הפסיכואנליטית על מושג התלות.
ניתן למצוא בחשיבה הפסיכואנליטית, בד בבד עם המטרה ההתפתחותית של היציאה מהתלות, גם אצל תיאורטיקנים אלו וגם אצל אחרים כמו וויניקוט למשל, התייחסויות המעניקות ערך וחשיבות ליכולת להיות בתלות.
וויניקוט, בתיאורו ההתפתחותי, אינו מציין שאיפה לעצמאות מוחלטת, אלא מכנה את השלב ההתפתחותי האחרון כשלב של 'לקראת עצמאות', כאשר התלות ממשיכה ללוות אותנו כל חיינו.
ווינקוט מתייחס ליחידת האם- תינוק ומסביר שאין דבר כזה תינוק בפני עצמו ללא האם. הוא מדגיש את התלות של התינוק ביחס לאם ואת מרכזיותו של הקשר מראשית החיים. ניתן לחשוב שכפי שאין דבר כזה תינוק ללא אם, כך גם אין אם ללא תינוק, ולמעשה עם הולדת תינוק נולדת גם אם. האם יולדת את התינוק והתינוק יולד את האם.
המהפך של וויניקוט הוא התייחסות לתלות בהקשר של קשר ביחסים. עד אליו החשיבה על התלות הייתה כאל עובדה קיימת - התינוק חלש, חסר אונים, פחות מפותח מהוריו, ולכן תלוי בהם. הוא צריך לעבור דרך התפתחותית כדי שיוכל להיות פחות תלוי. אצל וויניקוט – שלב התלות אינו רק שלב שצריך לעבור דרכו בדרך ל... אלא הוא הבסיס לכל ההתפתחות שתבוא אח"כ. כאן החשיבות הרבה היא שהאם תאפשר לתינוק לחוות אומניפוטנציה, ובו בזמן תאפשר לעצמה לחוש את התלות שלה בו. האם מאפשרת לתינוק להיות תלוי בה אך בלי להיות מודע לכך. כך הוא חווה את התלות בתוך הקשר של חווית אומניפוטנציה שלו, ובהמשך, כאשר הוא יחווה את התלות באופן מציאותי/מודע, היא תלווה בחוויה פנימית של מוחזקות, יכולת, ביטחון ובעיקר אימון.
ז"א, וויניקוט מקשר בין אמון לבין היכולת להיות בתלות. ישנם מספר תנאים לכך: היכולת של האם להכיר בתלות שלה בתינוק, דבר שחיוני כדי שתאפשר לו את התלות שלו בה, אי זירוז של יציאה ממצב התלות, אמונה בקצב האישי, בזמן שזה לוקח, פחות חרדה מהתלות, אפשרות להישאר במצב ללא צורך בשינוי...
בעיה באמון תביא לאי-יכולת להיות בתלות, ואז אולי ליחסי תלותיות, בהם יש מרכיב של שליטה וחרדה. בתלות, לפי וויניקוט, אין חרדה ושליטה, מאחר ואתה חש חופשי ועם כל המרחב שלך, אתה מוחזק אך ללא תנאים, כל המרחב נשאר שלך.
ז"א, ניתן לזהות שני קווי חשיבה ביחס לתלות:
1. קו מחשבה אחד הוא שהתלות הינה עובדה מציאותית, הנובעת מהחולשה האובייקטיבית של התינוק ביחס להוריו. ציר זה מתייחס לתלות כמצב אובייקטיבי, נתון וחד-צדדי. ההסתכלות כאן היא על מהלך התפתחותי בו יש כיווניות ברורה. היכולות של התינוק מתפתחות ומבשילות, כך שהתינוק אמור לעבור ממצב בו הוא תלוי בסביבתו לסיפוק צרכיו, למצב בו הוא עצמאי ומספק את צרכיו בעצמו. התינוק עובר ממצב של תלות לעצמאות בתוך תהליך התפתחותי ובין-אישי בו מתחזקות ומתגבשות המערכות הפיזיות והמנטליות. במידה כזו או אחרת פרויד, מאהלר, קליין ותיאורטיקנים נוספים שותפים לקו חשיבה זה.
2. קו החשיבה השני אינו סותר את הראשון אך מדגיש רובד נוסף בהתייחסות לתלות. קו חשיבה זה מתייחס לחוויה ולקשר. כאן לא מדובר על מצב של תלות אלא על יחסי תלות בהם יש שניים התלויים זה בזה. היכולת של האם לחוש בתלות שלה בתינוק ולא לחשוף אותו לתלות שלו בה מאפשרת לתינוק מרחב פוטנציאלי בו הוא יכול לחוש אומניפוטנטיות, ולהיות מוגן ובטוח מתוך האמון ביחסיו עם סביבה זו. במותאמות של האם לצרכי התינוק היא מאפשרת לו מרחב של אשליה וחוויה של היעדר תלות. התינוק חש עצמו כל–יכול ושהוא זה המספק את צרכיו. התלות כאן אינה אובייקטיבית בלבד אלא היא כרוכה בחוויה סובייקטיבית. דווקא התינוק התלוי בסביבתו בהיבט האובייקטיבי חווה עצמו כמשוחרר מתלות. חוויה זו היא חלק מקשר, מיחסים, יחסים שמאפשרים מרחב בו ניתן להיות בתלות בלי לדעת שהיא קיימת, להרגיש ביטחון ואומניפוטנציה בתוך הקשר של תלות, ובאמצעות זאת לאפשר למרחב פנימי להתפתח, מרחב בו מתקיימים היכולת להיות בתלות לצד תחושות של מסוגלות , בטחון ואמון. חווית התלות במקרה זה מתקיימת במרחב פוטנציאלי, ובמידה ומרחב זה מתאפשר ניתן להמשיך ולקיים קשר ויחסים עם עצמי ועם האחר המבוסס על מרכיבים אלו.
ניתן לחשוב על שני קווים דומים גם בחשיבה על טיפול –
1. האחד - המטופל מגיע במצב מסויים, עם קשיים מסויימים, ואמור לעבור תהליך עם עצמו, בעזרת המטפל כדי להתחזק. תהליך של להגיע מנקודה אחת לאחרת. זה מביא אותנו להתבוננות יותר אבחנתית, לזהות לאן יש להביא את המטופל, להגדיר מטרות לטיפול ולהבנות תוכנית טיפולית.
2. השני - בציר זה המטפל פחות עסוק בהערכת הכוחות והפתולוגיה של המטופל, ואינו עסוק במטרות של התקדמות והסרת סימפטומים. הדגש אינו על התהליך של לעבור מנקודה מסוימת לנקודה אחרת ולהשתנות, אלא על להיות יחדיו בקשר, לחוות יחסים. הדגש כאן הוא ביכולת להיות בקשר, להיות בחיבור ובמגע רגשי, לאפשר למטופל להתחבר לעצמו.
נראה כעת שני קטעים מתוך הסרט טרזן.
לצפייה לחץ כאן: טרזן
בקטע שראינו ניתן לראות את שני הצירים שדיברנו עליהם. במובן אחד ניתן להביט בתלות המוחלטת של טרזן, התינוק חסר האונים. הוא חלש, פגיע, ללא הורים ולא יוכל לשרוד ללא הקופה. התלות שלו בה וחוסר האונים שלו הינם מוחלטים, והטיפול של האם-קופה הוא הכרחי ותנאי לקיומו.
במבט נוסף, ניתן לראות שאם הקופה לא הייתה יכולה להרגיש את התלות שלה בו, היא לא הייתה יכולה להציל אותו ולא הייתה יכולה לאפשר לו להציל אותה. במובן זה ניתן לראות כאן יחסים בהם מתקיימת תלות הדדית, ובעצם הקשר יכול להתקיים בזכות ההכרה בכך.
יתכן שהקוף מאפשר לקופה להשאיר את טרזן אצלה משום שהוא קולט ומבין את הצורך שלה בו.
קונוטציות חיוביות לאינטימיות
המילה אינטימיות מקורה במילה הלטינית 'אינטימה' שפרושה 'הכי בפנים'. המחשבה על אינטימיות אכן מעוררת כמיהה לקשר רגשי עמוק, הכולל מגע עם רבדים פנימיים שאינם ידועים, לעיתים גם לא לאדם עצמו.
כשאנו חושבים על אינטימיות מתעוררות בנו קונוטציות חיוביות של אותנטיות, נינוחות, הבנה עמוקה, אמפתיה, קירבה, אמון וחשיפה. לעיתים נחשוב על אינטימיות כעל הימצאות עם 'נפש תאומה', עם אדם שמבין אותנו ללא מילים, מצב בו אין מאמץ, אין שיפוטיות וביקורת, היכולת להיות עצמנו, ללא מסיכות, פוזות, חליפות של תפקיד, מבלי חשש בחשיפה שכזו.
לכאורה, כולנו משתוקקים לאינטימיות, ויחד עם זאת נראה שלא תמיד קל לנו ליצור אינטימיות או, לכל הפחות, יש לנו יחס אמביוולנטי כלפיה.
הקשיים ביצירת אינטימיות יכולים לנבוע מהיבטים שונים:
* אנו יכולים להתקשות ליצור אינטימיות בשל פחדים מהתמזגות עם האחר. האינטימיות מאיימת למוסס את הגבולות ביני לבין האחר. הכניסה לקשר אינטימי יכולה לעורר חרדות של חנק, היבלעות, איבוד עצמי, איבוד זהות, אובדן חירות ובחירה.
* קושי ביצירת אינטימיות יכול גם לנבוע מהפחד מנטישה. כאן החרדה היא להתמסר לקשר ולפתח אינטימיות חד-צדדית. האיום הוא בכך שהאדם השני לא ירצה את קירבתי ולא ימצא בי את הערך שאני מוצא בו.
* האינטימיות כרוכה בעצם ביכולת לראות מורכבות. אין מדובר במצב של השלכת המאוויים והפנטזיות על האחר אלא במפגש אמיתי ובחשיפה של חלקים שונים בי ובאחר. לעיתים הקושי ביצירת אינטימיות יכול לנבוע מהקושי לשאת מורכבות.
נפרדות:
נפרדות היא היכולת להרגיש מובחן. אני ברור לעצמי, אני מרגיש מי אני ומי האחר, אני לא נבלע בתוכו והוא לא בתוכי, ואיני זקוק להתרחק פיזית ורגשית על מנת להרגיש כך. אני עצמאי לחשוב את מחשבותיי שלי, ואלו אינן מתערבבות עם מחשבות האחר. ביחסים עם נפרדות אין חיפוש אחר דמיון וזהות על מנת להישאר יחד אלא ישנה הכרה בשונות ובאחרות. ברור לי שמה שאני חושב ומרגיש בסיטואציה הוא לאו דווקא מה שהאחר חושב ומרגיש. יש כאן הכרה בסובייקטיביות, בנקודות מבט שונות. הכרה בכך שאנו קולטים דברים באופן שונה, מעבדים באופן שונה וחווים, מרגישים וחושבים אחרת. במצב זה אנו פחות זקוקים לשימוש במנגנוני השלכה על מנת להישאר קרובים, ואנו יכולים לשאת ולקבל מרחק ושוני.
הנפרדות מאפשרת לנו לפתח קשרים אינטימיים עם האחר בלא חשש שנאבד ונבלע בתוכו. אנו יכולים כך לחוות עצמנו, ולהרגיש בטוחים ומוגנים בתוך גבולות האני והאחר, וממקום זה לפעול.
אם, לדוגמא, אני מחפש בן זוג רופא בגלל שלאימי זה נראה חשוב, זה עשוי להיות קשור לקושי בנפרדות שלי ממנה. נפרדות נמוכה מביאה איתה פגיעות ותגובתיות גבוהה. במצב זה אני פועל מתוך תגובה למה שהאחר חושב, אני מכוון לרצות או להתנגד לאחר, ואינני עצמאי לפעול מתוך עצמי.
כשאני נמצא ביחסים מתוך עמדה של נפרדות אני יכול להתנהל באופן רגשי ממקום פחות תגובתי, פחות אוטומטי. אני יכול להרגיש עצמי יותר מאוזן ולהפעיל שקול דעת מבלי להיסחף אחר הרגש. אני מצליח לחשוב ולא לפעול אוטומטית מתוך לחצים רגשיים שמגיעים מבפנים ומבחוץ.
הנפרדות היא בו זמנית בקשר התוך-אישי והבין-אישי.
מידת הנפרדות מושפעת מאד מחרדה. כשיש חרדה היכולת שלנו להיות מובחנים יורדת, אנו פחות יכולים להרגיש את עצמנו בנפרד מהאחר, מהסיטואציה. אנו מאבדים מרחב ואפשרות של התבוננות, מאבדים את עצמנו.
ההבחנה בין תלות והיעדר נפרדות, או – מה זה תלות עם נפרדות ומה זה תלות בלי נפרדות
דיברנו קודם על הקונוטציות השליליות למושג התלות. אולי הקונוטציות השליליות לתלות מקורן למעשה בבלבול או ערבוב, אול מתוך חרדה, עם מושג הנפרדות או, ליתר דיוק, עם היעדר הנפרדות?
היעדר נפרדות יכולה להתבטא בתחושות לא נעימות ולהפעיל אותנו למעשים והתנהגויות שונות. אנו יכולים לרדוף אחרי האדם האחר, לכפות עליו את עצמנו, לעשות הכל כדי לשאת חן ולרצות אותו, לפחד לעשות דברים, לפחד להביע את דעתנו כדי לא להידחות. במצב זה, הצורך אינו באמת באחר, אלא באחר על מנת שאני לא אהיה לבד, על-מנת שאני לא אתמלא בחרדה. האחר במצב זה מהווה פונקציה המרגיעה את עצמי. במצב זה אין אותי ואין את האחר כנפרדים, אין מפגש וקשר עם אחר נפרד אלא עם אחר כמרגיע את החרדות שלי.
היעדר הנפרדות יכולה להתבטא גם באופן של שתלטנות וכפייה. אני זקוק שהאחר יעשה/ויהיה את מה שאני רוצה.
בשני המצבים אין בחירה ואין נכונות לתלות – יש או מחיקת העצמי או מחיקת האחר.
למעשה, דווקא הנכונות להיות בתלות יכולה לאפשר נפרדות. ההתייחסות כאן לתלות היא לא כהיעדר יכולת אלא דווקא כיכולת להיות עם העצמי והאחר. אני יכול להיות בתלות ללא חרדה רק כאשר ביססתי נפרדות, ולהיפך, אני יכול לחוש נפרדות רק כשאני מסוגל להכיר בתלות שלי באחר ושל האחר בי, מבלי להיבהל ממנה.
לבני האדם יש צורך בסיסי לחיבור לאחרים, לקשר וליחסים. אבל לצד זה אנו זקוקים גם לאוטונומיה, כלומר, לתחושה של עצמאות ולתחושה שיש לנו שליטה עצמית . לכאורה אפשר לחשוב שיש כאן צרכים סותרים, אבל אפשר גם לחשוב שההיפך הוא הנכון - שככל שאנו יותר תלויים בתמיכת האחר אנחנו בעצם חווים יותר עצמאות ואוטונומיה. מבחינה הגיונית נראה שיש כאן סתירה.
כיצד ניתן להסביר את הסתירה הזו? ניתן להתבונן מנקודת המבט של תאורית ההתקשרות: התינוק חסר אונים ואין לו ברירה אלא לסמוך על אחרים. הוא זקוק להוריו כדי לשרוד, לגדול ולהתפתח לתפקוד מלא. תהליך זה מתמשך על פני כל מהלך החיים. תינוקות וילדים שבטוחים בקשר עם הוריהם וחשים בנוכחותם ובזמינותם לתמוך בהם גדלים לתפקד ברמה גבוהה יותר מבחינה רגשית, חברתית ואף אקדמית..
ג'ון בולבי עצמו ניסח זאת בצורה הטובה ביותר: "באופן פרדוקסלי, האישיות הבריאה היא זו שנתפסת בסטריאוטיפים התרבותיים כנעדרת עצמאות. מרכיבים חיוניים של בריאות נפשית הם היכולת לסמוך ולבטוח באחרים".
היכולת לחוש נוח ביחסי תלות, לקבל את העובדה שאנו תלויים באחרים ואחרים תלויים בנו, הולכת יד ביד עם עצמאות, מוטיבציה, סקרנות, הישגים ובריאות נפשית כללית. עצמאות אמיתית מתפתחת דווקא כתוצאה מהיכולת להישען, בעת הצורך, על פרטנר לקשר. הפנמה של התנסויות מטיבות עם דמויות התקשרות לאורך מעגל החיים מעניקה תשתית איתנה לאוטונומיה ולאיזון בין הסתמכות על העצמי והסתמכות על האחר.
בולבי ראה בצורך באהבה ובקרבה לדמויות ההתקשרות המשמעותיות של היחיד צורך ביולוגי בסיסי המלווה אותנו לאורך החיים – מן העריסה ועד הקבר.
זמינות והיענות רגישה לצרכי התלות אינן מטפחות תלותיות, אלא מהוות בסיס להתפתחות אוטונומיה. התנסויות נשנות בנוכחות זמינה ורגישה של דמויות ההתקשרות מופנמות ויוצרות ייצוגים של בטחון בהתקשרות.
מהפרספקטיבה של תיאורית ההתקשרות, עולה שתלות ועצמאות, שלמראית עין נראות כצרכים מנוגדים, בפועל דווקא עולות בקנה אחד. קבלה של תלות מקדמת עצמאות. עצמאות אמיתית והיכולת לצמוח בתוך מערכת יחסים מתפתחת כתוצאה מהיכולת של הפרט להישען על האחר בעת הצורך, ולאפשר לו להישען עלי.
ניתן לדבר כאן על שני תהליכים התפתחותיים חשובים, הקשורים זה בזה: נפרדות בין ייצוגי העצמי וייצוגי האובייקט, ואינטגרציה של ייצוגי עצמי ובמקביל אינטגרציה של ייצוגי האובייקט. תהליכים אלה מחזקים אחד את השני, ומבהירים כיצד נפרדות עשויה לקדם את היכולת לתלות, ולהיפך - קושי בנפרדות מקשה על חווית התלות מאחר וכאשר אין נפרדות אין אחר להישען עליו.
כאן אנו נכנסים לסוגיה המורכבת של פנים וחוץ. כדי להיות באמת בתלות אני נזקק ליכולת להכיר באחר כחיצוני לי (נפרדות) ואז אני יכול להיעזר בו. כאשר היכולת הזאת מוגבלת, אני יכול רק להיתלות בעצמי, ואין לי את האמון שהאחר יהיה שם עבורי. אני נשאר כלוא בתוך עצמי, חרד, ומופעלים מנגנוני הגנה מפני החרדות – מנגנונים של שליטה.
הדינמיקה בין המשמעויות השונות של התלות – החרדה והשליטה
הקדמה לפני הסרט רובי ספארקס:
גיבור הסרט הוא קלווין, סופר צעיר ובודד שכבר הספיק להתפרסם ולזכות בהערצה בזכות רומן שאותו כתב לפני כמה שנים. אבל עכשיו הוא מתמודד עם משבר כתיבה. הסרט נפתח בחלום בו קלווין חולם על צעירה נאה ואדמונית שפוגש כאשר הוא מטייל עם הכלב. הצעירה הזו שבה אליו בחלומות נוספים וקלווין מתחיל לכתוב עליה/אותה - רובי ספארקס – ומצמיד לה ביוגרפיה. אלא שהקשר שלו עם רובי לא נותר בחלום, ורובי רוקמת עור וגידים ומופיעה בחייו הממשיים..
מכאן ואילך קלווין עובר תהליך, שבמוקד שלו קונפליקט בין עד כמה ליצור את רובי ולהשפיע עליה באמצעות הכתיבה, לבין ניסיונות להימנע מלכתוב וליהנות מהקשר איתה. נרחיב על כך לאחר הצפייה בקטעי הסרט.
קיבצנו כאן מספר קטעים בהם מופיעים גם אחיו של קלווין וחברתו לשעבר.
לצפיה לחץ כאן: רובי ספארקס חלק 1, רובי ספארקס חלק 2, רובי ספארקס חלק 3
בתחילה קלווין חולם את רובי ואז היא מתחילה להפוך למציאות בחייו. יש לו אפשרות להאמין שחלום יכול להפוך למציאות, מול האפשרות לבדוק שוב ושוב האם זהו חלום או מציאות. עד כמה ניתן להאמין שאהבה-קשר-אינטימיות מאפשרים תחושה של חלום שהתגשם... אנו רואים אותו מהלך בין האפשרויות, כמו-גם מנסה להחזיק את המתח שבין החרדה מאובדן שליטה לבין החרדה משליטה. בהמשך, כאשר אחיו מצטרף, בולט הנושא של בדיקת השליטה – עד כמה רובי נתונה לשליטתו. קלווין מהסס – עד כמה הוא יכול להאמין בעצמו ובקשר, ומתוך חוסר אמון ופגיעות עולה צורך בבדיקה חוזרת ונשנית ובשליטה. אנו יכולים לחשוב, במקביל, על מה היה קורה אילו האמון היה מבוסס יותר בחוויה שלו – אולי היה פחות צורך בבדיקה.
עולה הקונפליקט בין הרצון לפגוש את האחר ולתת מרחב, לבין לשלוט עליו וליצור קשר בלעדי. קלווין מתקשה לחשוב על האפשרות שיהיו לרובי יחסים שהוא לא חלק בהם, ואינו מסוגל לוותר על השליטה.
באופן פרדוקסלי, בכל פעם שהוא כותב אותה ומנסה לבסס את שליטתו עליה ועל המציאות היא הופכת פחות ופחות מציאותית, ובו-בזמן הוא מאבד את המזל שקרה לו – שחלומו להיות בקשר התגשם.
לכאורה מדובר בסרט לא מציאותי, אגדה, אפקט פיגמליון, אבל למעשה זוהי מציאות מאד חזקה שכל אחד מאתנו מכיר וחווה בהקשרים שונים. מי מאיתנו אינו מכיר את המשאלה לשנות את האחר, לבטל את פגמיו ולשפר אותו.
בכל מערכות היחסים שלנו – בזוגיות, בהורות, במקצוע – אנו עסוקים בקונפליקט ובמאבק בין שליטה לויתור עליה, בין המשאלה ליצור את האחר לאפשרות לפגוש אותו.
בנקודה זו נוכל לחשוב על סיטואציות טיפוליות ועל משאלות שלנו, המושלכות על המטופל ומייצרות פנטזיות כמו 'המטופל זקוק שאחזר אחריו, שלא אוותר עליו, שאחזיק את הסטינג'... ברגעים כאלה קשה להבחין בין הצרכים שלנו, החרדות שלנו, המשאלות שלנו, ובין המטופל ועולמו. הכל מנוסח בתוכנו במונחים של אובייקט ממוזג.
כולנו שואפים שחלומותינו יתגשמו, שמה שאנו מייחלים לעצמנו אכן יקרה, אלא שברגע שזה באמת קורה אנו מתמלאים חרדה שזה לא ישאר, שנעזב, ואז אנו מפעילים מנגנוני שליטה ובו ברגע מאבדים את מה שיש לנו.
זהו קונפליקט בין החרדה לאבד את מה שיש לבין לשלוט עליו. תהליך של עיבוד והכרה במציאות שישנה אפשרות שאאבד את האחר, שאני למעשה תלוי בו, עשויה להקל על הקונפליקט ולאפשר לי פחות את ניסיון השליטה.
ז"א, להיות ביחסים משמע לקבל את החרדה שהאחר חופשי לעזוב אותי. רק אם אני מוותר על השליטה – האחר יכול להיות אמיתי ואני יכול לפגוש אותו באמת ולא את ההשלכות שלי.
כאשר האבחנה ביני לבין האחר אינה מבוססת עולה החרדה שכשהוא לא איתי – אני לא קיים. יש כאן משהו שדיברנו עליו קודם לכן בהקשר ההתפתחותי של יחסי אם–תינוק – מתוך תחושת ההתמזגות נמנעת החרדה. במידה ולא התבססה הפנמה של 'אם-סביבה' במונחי וויניקוט, או במידה ולא התאפשרה התקשרות בטוחה – במונחי בולבי, נתקשה לקבל את הנפרדות וההכרה באחרות, ונאלץ להפעיל מנגנונים של שליטה (ולעיתים הימנעות) כדי להשקיט את החרדה.
בפגישה בין קלווין לחברתו לשעבר, אנו יכולים לראות את מרכיבי השחזור בחוסר הנכונות של קלווין לראות ולפגוש את האחר. יש כאן שאלה - עד כמה אנחנו באמת מוכנים לוותר על מנת להיות במערכת יחסים אמיתית?
זוהי סוגיה לכאורה טריוויאלית בזוגיות, אבל מה לגבי הורות, טיפול... עד כמה שם אנחנו מוכנים לראות ערך ומשמעות בויתור על השליטה, על השאיפה לעצב את האחר...לגרום לאחר לעשות את מה שאני רוצה שיעשה.
בקטע האחרון אנו רואים שקלווין מוותר על הקשר. מכיוון שהוא אינו מצליח להחזיק את הקונפליקט ואת החרדה הוא בוחר לסיים את הקשר, ובכך להשקיט את אי-השקט שבתוכו שאינו יכול לסבול יותר. לכאורה בסצנת הסיום רובי כלואה, חסרת אונים ונתקלת שוב ושוב במחסום שקוף. בעוד קלווין לכאורה מחזיק את כל השליטה וכל האפשרויות, אך הוא כלוא ונעול ללא מוצא. שום דבר אינו עוצר בעדו מלזוז, אך הוא תקוע.
בנקודה זו אנו רוצים לצרף את סטינג לחגיגה
להאזנה לחץ כאן: סטינג
"If You Love Somebody Set Them Free"
If you need somebody, call my name
If you want someone, you can do the same
If you want to keep something precious
You got to lock it up and throw away the key
If you want to hold onto your possession
Don't even think about me
If you love somebody, set them free
If it's a mirror you want, just look into my eyes
Or a whipping boy, someone to despise
Or a prisoner in the dark
Tied up in chains you just can't see
Or a beast in a gilded cage
That's all some people ever want to be
If you love somebody, set them free
You can't control an independent heart
Can't tear the one you love apart
Forever conditioned to believe that we can't live
We can't live here and be happy with less
So many riches, so many souls
Everything we see we want to possess
אתה לא יכול לשלוט בלב עצמאי
לא יכול לקרוע לגזרים את מי שאתה אוהב
אנו מותנים לנצח להאמין שאנחנו לא יכולים לחיות
לא יכולים לחיות כאן ולהיות מאושרים עם פחות
עשירים רבים כל כך, כל כך הרבה נשמות
כל מה שאנחנו רואים - אנחנו רוצים להחזיק (להשתלט)
If you need somebody, call my name
If you want someone, you can do the same
If you want to keep something precious
You got to lock it up and throw away the key
If you want to hold onto your possession
Don't even think about me
If you love somebody, set them free
החרדה מהתלות והשליטה
מדוע התלות מעוררת בנו חרדה?
אנו מקשרים תלות עם תחושות חוסר-אונים והיעדר שליטה, ואז מתמלאים בחרדה שמעוררת מנגנוני שליטה. נראה שהשליטה היא מנגנון להתמודדות עם החרדה שמעוררת התלות. בסיטואציה זו יש היפוך ובלבול בין מצב של תלות לשליטה, כשלמעשה, כפי שראינו בהקשר של נפרדות, ניתן להיות בתלות עם נפרדות מבלי הצורך לשלוט או לאבד שליטה, וניתן להיות בתלות ללא נפרדות עם הרבה שליטה של האחר עלי ושלי עליו.
כאשר אנו נמצאים בתוך חוויה כזאת, של חרדה מהתלות, איננו יודעים זאת. אנו עשויים לחשוב שאנו חושבים ופועלים באופן רציונאלי, אחראי, מקצועי... לרוב כשאנו חרדים מצטמצם מרחב ההתבוננות שלנו ואיננו יכולים להבחין שאנו מופעלים על-ידי החרדה. מדובר באיכות חמקמקה שאינה תמיד נגישה להתבוננות.
על-מנת להחזיר לעצמי את תחושת השליטה, החרדה מעוררת מנגנוני הגנה. יכולות להתעורר הגנות כמו: הכחשת התלות ונסיונות שליטה באובייקט. כמו שהחרדה אינה מודעת, גם ההגנות מפניה הן לרוב אינן מודעות. הן לובשות צורה של פעולות הגיוניות, ואילו התלות נחווית כמשהו לא הגיוני שיש להיפטר ממנו. ז"א, חלק מההגנה הוא פגיעה בשיפוט המציאות הפנימי והחיצוני.
מנגנון מרכזי במצב זה הוא הרציונליזציה. במצב זה אנו מנסים לתת הסבר רציונאלי להתנהגות בלתי רציונלית או שמאיימת על העצמי. לעיתים זה עשוי להיהפך לעניין של דעות, ויכוח, עמדות... בטרנספורמציה מסויימת זה יכול להיהפך נושא לויכוח אין-סופי. למשל, ילד שאינו אוכל ירקות. כולנו יודעים שבירקות יש ויטמינים, ושויטמינים חשובים להתפתחות. אבל, לעתים, חשיבה זו עשויה להתערבב עם פנטזיה על שליטה. דוגמא נוספת: הפנטזיה איזו שיטת טיפול מתאימה למטופל במצב מסויים. אמנם, יש מקום לחשיבה על גישות טיפול והתאמתן למטופלים שונים, אך, לעיתים, נראה שהחשיבה על גישות או שיטות עשויה לבוא כתחליף לניסיון להבין ולהיות עם המטופל בתוך הקשר, ואולי כתחליף ליכולת לא להבין, ועדיין להיות עם המטופל.
מדוע התלות מרתיעה את התלוי? כי מה יהיה כשמושא התלות יעזוב, מה יהיה איתי אם הוא יצא מחיי... כי בובה שתלויה על חוט אינה יכולה להתקיים בלי החוט שלה. אולי עדיף להיות בובה עצמאית... ניזכר בבובה המפורסמת ללא החוטים – פינוקיו. פינוקיו בורח משליטתו של ג'פטו ושואף להפוך לילד אמיתי ועצמאי תוך סיפוק אינספור תירוצים ושקרים. באופן פרדוכסלי, רק כאשר פינוקיו מוכן להכיר בחוטים שאליהם הוא קשור, רק כאשר הוא נכון לוותר על מנגנוני הבריחה והשקר – רק כאשר הוא מכיר ביחסי התלות שלו בג'פטו ושל ג'פטו בו – הוא יכול להפוך לילד עם עצמי אמיתי.
כמיהה לאינטימיות והאמביוולנטיות הכרוכה בה
לעיתים אנו שואפים להידמות לאחר, או, יותר נכון, שהאחר ידמה לנו, על-מנת שנוכל לחוש קרבה ואינטימיות. החיפוש אחר הדמיון מרגיע חרדה אך כרוך בויתור והחמצת העושר של היכרות ומפגש. אינטימיות ניתן לחוש רק עם אחר. אנחנו נמצאים חלק גדול מהזמן בקונפליקט בין צרכי הביטחון שלנו וההימנעות מחרדה לבין הצרכים שלנו בקרבה ובאינטימיות.
הקשר בין אינטימיות והיכולת להיות לבד
תלות עם נפרדות יכולה להיות היכולת להתגעגע ולהצטער על העדרו של האהוב, בלי להיבהל ולהירתע מרגשות לא נעימים אלה, ולדעת לחכות בסבלנות לשובו. לפי מלאני קליין, אלה איפיונים של העמדה הדיכאונית, הכרוכה בתהליך אבל. בעמדה הדכאונית ניתן גם להתגעגע ולהצטער על היעדר האהוב גם בנוכחותו ולהרגיש את נוכחותו בהיעדרו.
בהקשר של טיפול בילדים ניתן לחשוב כאן על פיצול אפשרי שלנו כמטפלים. המשאלה שעולה בנו לעיתים, שנוכל לטפל בילד ללא מעורבות ההורים, נובעת מחלקים שקשה לנו לשאת – את התלות שלנו בהורים שלכאורה מחוץ לטיפול, ובמקביל, את התלות של הילד בהורים, ולהיות אמפטים לתלות ההורים בילדם.
לכאורה, פעמים רבות מטפלים מצליחים לטפל בידיעה שבקשר הטיפולי התלות היא חד-צדדית, של המטופל בהם, אבל ייתכן שכל עוד הם מחזיקים בהנחה זו הם אינם באמת יכולים להיכנס לקשר טיפולי ולאפשר אותו. כאשר מתקיימת אינטימיות אמיתית, היא תמיד מצב דו-צדדי, הדדי.
ביחסי הורה-ילד וביחסי מטפל-מטופל, למרות שקיימת תלות הדדית, הכוונה אינה לזהות בתפקידים. מבחינת התפקידים יש אי-סימטריה, כאשר המבוגר הוא המבוגר בקשר, והוא הנושא בתפקיד ובאחריות. השאלה היא עד כמה הוא מצליח גם לשמור על העמדה הטיפולית וגם לאפשר לעצמו להכיר בתלות שלו.
הקדמה לפני הקרנת הסרט האוס:
ד"ר האוס הוא רופא מאבחן בבית חולים. טיפוס רציונלי, חד ומבריק, ציני וסרקסטי מאד, השואף להגדיר את יחסיו דרך ההיגיון. בצוות איתו עובדים רופאה ושני רופאים צעירים יותר, ובקטע שנראה הם מייעצים לו לגבי הטיפול בחולה. דמות נוספת שמופיעה בקטע הוא חברו הטוב ועמיתו, ד"ר ווילסון, המייעץ לו גם הוא לגבי הטיפול בחולה. בנוסף מופיעה בקטע מנהלת בית החולים, ד"ר קאדי.
בקטע זה האוס מוסר לחולה צעירה אבחנה של מחלת מין ותגובתה מאתגרת אותו.
לצפייה לחץ כאן: האוס חלק 1, האוס חלק 2
ננסה לעקוב ביחד אחר האינטראקציה ביניהם:
לאחר הודעתו אליה שהיא חולה במחלת מין היא מגיבה בכאב, בבכי. הוא ממשיך להיות ענייני, לא רגיש ולא אמפטי – מגיש לה את התרופות והיא מתפרצת – אל תיגע בי. יש קשר עין שמביא אותו להבין את מה שעברה. למעשה, קשר העין והחיבור הרגשי מביאים כל אחד מהם להגיב בעוצמה. היא – להתעקש ולהילחם על הקשר איתו גם אם אינה מבינה מדוע. הוא- להרגיש מאוים ולרצות להתרחק ולהתנתק.
היא רוצה את הקשר איתו, גם אם אינה יודעת למה. הוא אינו רוצה את הקשר איתה, גם אם אינו יודע למה. היא אולי לא מהווה אתגר אבחנתי פיזיולוגי, אבל היא בהחלט מאתגרת את תחום יחסיו עם עצמו ועם אחרים, את היכולת שלו להיות במגע רגשי ולרצות בו.
שניהם מגיבים למפגש הרגשי ביניהם.
היא מצליחה להרגיש רגש של אמון ורצון בקרבה אליו – רגש שאינו מעוגן בסיבתיות, בהגיון.
הדרך שלו להימנע מלהרגיש קשר היא על ידי פירוש הסיטואציה – 'איבדת שליטה ולכן את רוצה אותי משום שאני לא רוצה אותך'... למעשה הוא מציע לה פירוש של שיחזור והיפוך הסיטואציה – ממצב של קורבן חסר שליטה שנלקח ממנו משהו בניגוד לרצונו – עתה היא בעלת השליטה ונלחמת לקבל ממנו משהו, גם ואולי בגלל שאינו רוצה לתת לה.
ניתן לחשוב על נסיון ההתאבדות שלה כבא בעקבות ייאוש מקשר – הרופאה אמרה לה הרבה אבל לא הקשיבה לה. האינטראקציה הזו הגבירה את הכאב הנפשי, הגבירה את הבדידות והייאוש.
היא משתוקקת שירגיש דאגה כלפיה לא רק במישור הפיזי כחולה ורופא.
היא אינה רוצה לדבר על מה שקרה, אינה רוצה לדבר על משהו מסויים – היא רוצה קשר, מגע רגשי, משהו שחוותה איתו - רגע אינטימי של מגע בין הנפשות.
היועצים שלו, כאשר הוא מרגיש חוסר אונים מול ציפיות רגשיות , מייעצים לו:
האחד, אתה הבן אדם האחרון שצריך לדבר איתה על זה.
השנייה, אתה לא חסר תועלת בנושאים אלו – היא פנתה אליך אתה חייב לגרום לה לדבר על מה שקרה – רק כך תוכל לעבד את הטראומה.
השלישי - דבר איתה על כל דבר – היא רוצה נורמליות, רוצה להרגיש תקווה ואופטימיות. אפשר לה להאמין.
הוא חוזר אליה עם כל הקלישאות – זה לא חייב להרוס את חייך, את לא אשמה, את חרדה שלא תוכלי לבטוח שוב.
היא אינה מאמינה לו, היא לא רוצה שיגיד לה דברים עליה, היא לא רוצה לדבר על מה שהיה – היא רוצה נכונות לקשר, למגע רגשי, למישהו לכאוב איתו.
הוא טוען את הטענה ההגיונית שדיבורים לא משנים אלא רק מעשים.
היא שולפת את הקלף האמיתי – הזמן, הזמן משנה...המשמעות של הזמן, של קשר, של תהליך.
הוא מנסה לפתח שיחה, להיאחז בהגיון. הוא אינו מצליח להבין מדוע היא בוטחת בו, מדוע היא מפתחת כלפיו קשר רגשי. ההתקשרות שלה אליו אינה ניתנת להבנה – עד שלא יהיה מוכן להרגיש – לא יוכל להבין.
החבר שלו מייעץ לו – תגיד לה את האמת – אל תיבהל מכך שרוצה חיבור רגשי – תגיד לה את האמת שלך, תהיה אמיתי – תן לה כנות, לא חרדה.
הקולגות מייעצים לו שוב:
1. האחד - תגיד לה שהיו לך חיים נהדרים, על-מנת לגרום לה לתקווה.
2. השני - תגיד לה שהיו לך חיים מחורבנים על-מנת שלא תרגיש שהיא לא לבד.
3. השלישי - תשאיר אותה ישנה...
דר' האוס מנסה למכור לה סיפור, ליד האמת, מבלי להתמסר לקשר. הוא לא מספר לה ממקום אמיתי, הוא מספר כדי שתספר לו.
היא אינה קונה את הזיוף. היא מרגישה שהוא פוטר אותה, שמשקר לה, שרואה אותה כנאנסת ולא כמשהי שניתן להיות איתה, היא מחפשת מגע אמיתי.
היא שואלת – 'הסיפור הזה אמיתי'? ומבטאת משאלה לקשר אמיתי משמעותי.
הוא עונה לה – 'הסיפור אמיתי עבור מישהו'...
היא שואלת – 'הם לא בחדר הזה'? היא מתעקשת על הכאן ועכשיו, על הקשר פה בחדר, על האמונה שהקשר הזה משמעותי.
היא אומרת – 'החיים הם סידרה של חדרים בהם אנו תקועים עם מישהו ומי שנתקענו איתו בחדרים אלו מתווסף לבסוף להגדרת חיינו'.
היא אומרת – 'למה אתה תמיד עושה את זה – שואל למה אני שואלת שאלות במקום פשוט לענות עליהן'? הוא מחזיק בעמדה של מטפל שמחזיר בשאלה, שלא מביא את עצמו, שמתגונן מקשר.
הוא אומר שמעוניין במה שהיא מרגישה. היא מסוגלת להאמין לו מתוך כך שהוא מכיר בכך שהם תקועים יחדיו בחדר – שיש ביניהם קשר ושלקשר הזה יש משמעות.
משהו בו משתקף בה - משהו בה משתקף בו – יש חיבור, היא רואה בו משהו מנפשה. היא רואה בו מישהו שיכול לגעת בכאב שלה, מישהו עם פגיעות, ודווקא הפגיעות הזו מעוררת בה אמון ובטחון.
הם עברו תהליך של נכונות להיפגש, להיפגש באמת, על הסיכויים והסיכונים שבכמיהה לקשר, האיום שבקשר, שבמפגש.
האוס למעשה מתמודד עם מצב שמוכר לכולנו. המטופל מגיע, מעוניין לדבר איתנו, ולנו לא ברור מדוע הוא מעוניין להגיע, מדוע מעוניין להגיע דווקא אלינו, מדוע שואל שאלות עלינו, מה יש לנו לתת לו?
למשל, כאשר ילד נמצא בטיפולנו, משחק עם עצמו, איתנו, מגיע בקביעות, ואנו נותרים לא רגועים, לא מצליחים להבין מדוע הוא מגיע, מה הוא מוצא בפגישות אלו.
אנו עסוקים במחשבות מה הבעיה שלו, האם אנו עוזרים לו, מה הקשר בין מה שקורה בטיפול לבין הסימפטום, האם זה אתי לקחת כסף על טיפול שאין לנו מושג מה קורה בו. אנו נשארים עם תחושה של סתם פגישות ללא ערך מוסף. לעיתים אנו מנסים להתאמץ ולקשר בין המשחק לבין הקשיים או הסימפטומים כדי לחוש בעלי ערך ושאנו עושים עבודה טיפולית. אנו עסוקים בניסיון להבין, לפרש את הילד, על חשבון להיות איתו ולהרגיש.
אנו רוצים להציע שלעיתים, מצב זה, ממש כמו ד"ר האוס, מבטא את הקושי שלנו להיות בקשר, להרגיש את התלות, להרגיש את הוויתור על השליטה וההבנה... אנו מתקשים להאמין שהמטופלים פשוט מבקשים להיות איתנו ושיש לכך ערך ומשמעות. כמובן שחלקים של הבנה, אבחנה והמשגה הם חלק מעבודתנו, אך הסוגיה כאן היא האם הם משרתים הרחבה והעמקה של החשיבה והקשר, או מהווים התגוננות מפני האפשרות להיות ולהתמסר לקשר.
עמדת המטפל
הצפייה בקטעים מתוך 'האוס' מחברת אותנו באופן ישיר לעמדת המטפל, בהקשר של האמביוולנטיות לגבי האפשרות להיות בקשר עם מטופל.
השאלה העומדת בעומק הדברים היא, עד כמה אנו כמטפלים באמת מוכנים להיות בקרבה, באינטימיות ובתלות - בחיים ובטיפול. בד"כ מדברים על היכולת של המטופל או אי-היכולת של המטופל להיות בתלות, בקרבה ובקשר, מתוך עמדה שמתבוננת עליו ומעריכה אותו. אנו מנסים להתבונן על המורכבות שבתלות במטופל מנקודת מבטו של המטפל.
כמו שדיברנו מוקדם יותר, החרדה מעוררת בנו, המטפלים, מנגנונים כהגנה מפני תלות והתקרבות. מה שמאפיין את כל המנגנונים האלו זו אי-הנכונות להכיר בתלות ולוותר על שליטה.
ניסיון להיות בו-זמנית בקשר ובתלות, עם מרכיבים של נפרדות וגבולות ביחסים יכול להביא אותנו לעמדה יותר אינטגרטיבית ופחות הגנתית.
הצורך בשליטה עולה כאשר איננו מצליחים להרגיש אמון בקשר, בתהליך... השליטה באה כדי לכסות על חוסר-אונים, על חוסר ידיעה, היעדר מילים. היא נובעת וגורמת לטשטוש של החוויה הרגשית.
הדרכים להחזיק שליטה ולהימנע מקשר עם המטופל רבות ומגוונות:
אנו יכולים, למשל, להיות בעמדה אבחונית, ובמפגשים הטיפוליים הראשונים להיות עסוקים בשאלה מה האבחנה של המטופל. העמדה האבחונית משאירה אותנו מוגנים, כאילו מחוץ לאינטראקציה. במצב זה איננו מאפשרים לעצמנו להתקרב, ושומרים על מרחק שלא מאפשר להיות עם המטופל. המטרה של המנגנון הזה היא להקל על החרדה שאנו יכולים להרגיש סביב כניסה לקשר טיפולי.
דרך אחרת להימנע מקשר ותחושות תלות במטופל היא העיסוק של המטפל בתיאוריה. המטפל יכול להימנע להיכנס לקשר ולאינטימיות על-ידי כך שנאחז בתיאוריה או בתיאורטיקן, ולמעשה אינו מאפשר לעצמו להיות בתוך הקשר באופן מלא. בהיאחזות זו בהמשגה התיאורטית אני משאיר עצמי מחוץ לקשר הטיפולי ומחוץ לקשר עם עצמי.
הסטינג החיצוני מאד חשוב לטיפול, אך, לעיתים, כשהמטפל חרד ולא מצליח להרגיש בטוח ליצור קשר ולהרגיש את התלות שלו במטופל, הוא יכול להחזיק את הסטינג החיצוני באופן נוקשה, ולהיכנס לעמדה מאד פרשנית ונזפנית. לכאורה, הסטינג החיצוני מבנה את הסיטואציה, מבהיר אותה. אך, ההצמדות ההגנתית אליו עלולה לגרור חשיבה קלישאתית ומנותקת. למשל, התייחסות לכל איחור של המטופל כהתנגדות, או – הנחיה למטופל להגיע בזמן כדי לנצל את מלוא הזמן שלו. כאן ניתן לזהות את ההשלכה של המטפל – את הבלבול של המטפל של מי הזמן.
לעיתים, במאבקנו בתחושות התלות וחוסר האונים אנו נאחזים יתר על המידה בפנטזיות הצלה. אנו יכולים להיות מופעלים מהמשאלה להציל את מטופלנו מפני גורלם, מפני עצמם. האם יכול להיות שאנו עשויים לתת לפנטזיה זו מקום כה מרכזי משום שברור בעליל שבאופן עקרוני אנו זקוקים שיצילו אותנו לא פחות? האם יכול להיות שאנו מנסים לדאוג למטופל, להציל אותו, על מנת שלא לחוש את התלות שלנו בו? ואולי יש בה ביטוי לא מודע לתוקפנות שמתעוררת בנו כלפי המטופל כשאנו מרגישים את ההזדקקות שלנו אליו.
התלות שלנו במטופל והאפשרות לקשר רגשי ולאינטימיות יכולה לאיים עלינו ולהעלות בנו חרדה. עשויות לעלות תחושות של תקיעות וחוסר אונים המלוות אותנו בשלבים שונים בטיפול. לעיתים קשה לנו להישאר בחוויה זו, והיא מאיימת על הדימוי שלנו כמטפלים. החרדה יכולה לערער אותנו עד שנחשוב שאולי אנו מאבדים מיכולתנו המקצועית ונפנה את הילד למטפל אחר או שננסה טכניקות טיפוליות שונות. עולה כאן המשאלה, שאולי על-ידי הפניה לטכניקה חיצונית אוכל להרגיש פחות חוסר אונים ופחות תלות ופגיעות.
למשל, אנו יכולים לחשוב שאולי הילד הזה 'לא מתאים' לטיפול מהסוג שאנו נותנים, טיפול שמבוסס על קשר, ולהציע להוריו לנסות טיפול מסוג אחר. כך, קיימת האפשרות שבכסות של מקצועיות ואחריות ננסה להימנע מקשר. דוגמא נוספת לכך יכולה להיות, למשל, כאשר יתברר לנו שילד בטיפולנו עבר פגיעה מינית, ויעלה הרצון להעבירו למטפל שמבין ומתמחה בסוג זה של בעיות.
לעיתים ניתן לשמוע אמירות של מדריכים למטפלים צעירים, המבטאות חרדה מפני תלות – 'כדאי שיהיה לך יותר ממטופל אחד על מנת שלא תפתח בו יותר מדי תלות', או - 'כדאי לסיים בשלב זה את הטיפול על-מנת שהמטופל לא יתפתח בך תלות'.
למעשה, מה שאנו אומרים הוא שלא ניתן להיות בקשר ולפתח אינטימיות ללא הכרה בתלות ההדדית. ואם אנו תופסים עצמנו כמטפלים רגשיים שבבסיס עבודתנו עומד הקשר והאמון במארג היחסים – הרי שהכרה וקבלת התלות שלנו היא תנאי הכרחי על מנת לטפל. המאבק שלנו הוא לשאוף לאינטגרציה בתוכנו, לנסות להכיר בו-זמנית בקשר ובתלות, יחד עם מרכיבים של נפרדות וגבולות ביחסים.
סיפורו של ויל האנטינג:
נצפה עתה בקטע מתוך הסרט 'סיפורו של ויל האנטינג'. הסרט מדבר על נער מבריק הנשלח לטיפול פסיכולוגי בעל-כורחו עקב מעשי עבריינות. אנו נצפה בקטע בו הוא נפגש עם שני מטפלים.
לצפייה לחץ כאן: סיפורו של ויל האנטינג
ניתן לשאול מדוע הטיפול לא המשיך? למה המטפלים הרימו ידיים, התייאשו?
אולי כי המטפלים נזקקו לקבל את ההכרה של המטופל בכך שהם מטפלים, לקבל את שיתוף הפעולה שלו.
נראה שהם התקשו להקשיב ולשמוע את החרדה שלו מהמפגש. הם פרשו את הציניות כפגיעה בהם ולא כפגיעות של המטופל.
יש משהו במוטיבציה של שני המטפלים – לפענח את הצופן... 'להבין' ולא 'להיות עם'.
הם שמו מטרה - להבין את מקור הבעיות של ויל, לשנות את התנהגותו...- ואז ניסו למצוא אותה. כך הם איבדו אותו.
שני המטפלים ציינו שיש להם דברים יותר חשובים לעשות עם הזמן שלהם – אלה הן פגיעות נרציסטיות של המטפלים. זה קשור למקום ממנו אתה בא לטפל – האם אתה הולך לטפל בנער הגאון כדי שזה יצטרף לרקורד של ההצלחות, ואז כשזה לא מובן מאליו אתה זונח את זה...? או – אתה סקרן ומוכן לפגוש את האחר ולהכיר בתלות ובפגיעות שלך במפגש עמו.
בשונה מעמדה זו, נקשיב כעת לחווה אלברשטיין בשירה של נורית זרחי - שבע:
להאזנה לחץ כאן: שבע
שבע
חוה אלברשטיין
מילים: נורית זרחי
לחן: דני עמיהוד
מזמן מזמן, אחור אחור
הייתי פעם גדי שחור
לא היה חביב ממני
בעדרי רחל אימנו
והיא קשרה אותי בחוט
לכל מקום איתי הלכה
רק רקיקים עם צימוקים
הגישה לי לארוחה
והיא ליטפה והיא חיבקה
והיא נשקה לי בפנים
אחרת איך היו עוברות
עליה שבע השנים....
השיר מתייחס לקשר בין רחל אימנו לאחד הגדיים בעדר. נורית זרחי מתארת את היחסים מזווית ראייתו של הגדי החביב על רחל. הגדי ממשיך ומספר כיצד רחל קשרה אותו בחוט, אך מעניין שלא אומר שלקחה אותו איתה לכל מקום, אלא משתמש בניסוח המרמז- לכל מקום איתי הלכה. יש כאן מערכת יחסים שלכאורה ברור שהגדי תלוי ברחל ובאהבתה, אלא שסיום השיר מגלה שהקשר של רחל לגדי היא שאפשרה לה להחזיק מעמד ולחכות ליעקב במהלך 7 השנים (שכמו שכולנו זוכרים התארכו אף ל- 14 שנים...).
השיר בעצם מדבר על התלות ההדדית – על הזדקקות הדדית.
אנו רגילים ש'הסיפור' תמיד מסופר מהזווית החד-צדדית של תלות הילד במבוגר: בתיאוריה, באגדה וגם בטיפול. ניתן לחשוב בהקשר זה על אדיפוס המלך ועל התלות שלו בהוריו בתחילת דרכו כתינוק, אך לעיתים אנו מתקשים לחשוב על התלות העצומה שלהם בו, והמהלכים ההגנתיים שלהם כדי לטשטש את החרדה מתלות זו.
אם לחזור ליחסי הורה –ילד, הרי שהתלות מובנית בהם - השאלה היא אילו תחושות נלוות אליה. עד כמה ההורה מכחיש את התלות שלו, או ממיר אותה בשליטה כוחנית בילד. השליטה הכוחנית מעוררת בילד בושה והשפלה, פוגעת באמון שניתן, או, יותר מכך, עושה שימוש גס וכואב באמון שנותן הילד בהורה.
האפשרות ליפול ליחסים שמושתתים על שליטה ופחד במקום על אמון קשורים לאי הכרה והכחשת התלות ההדדית. ייתכן שמה שמקשה על ההורה בהכרה בתלות הן אותן חוויות בושה והשפלה שחש כילד התלוי בהוריו - תחושת הבגידה/הפרת האמון היא שמעוררת את החרדה מהתלות, ולמעשה עשויה לשמר שיחזור של קשרים קרובים רוויי חרדה ודריכות שאינם מאפשרים אינטימיות.
תלות המטפל והמטופל
כשהמטפל לא מכיר בתלות שלו במטופל הוא אינו יכול לאפשר את השבריריות, שהיא חלק בלתי נפרד מהאינטימיות. קיימת הסכנה שבטרנספרנס ובקאונטר-טרנספרנס יתעוררו רגשות של בושה והשפלה, שליטה וכוחניות, וחרדה מניצול ושימוש. רגשות שנובעים מהקושי להיות בתלות כמו גם מהחרדה מפניה. כלומר, הם גם תוצר של אי ההכרה בתלות, וגם מונעים את האפשרות להעמיק בקשר ולהסתכן בתלות. אינטימיות אמיתית אפשרית כשיש הכרה בתלות ההדדית לצד נפרדות. .
המונח סמביוזה, שטבעה מאהלר, מייצג בתודעה הפסיכולוגית התפתחות נורמטיבית של יחסי האובייקט בגיל הרך. מאהלר שמה דגש בכתביה על קירבה המתאפיינת בטשטוש גבולות בין התינוק לאמו. אולם מאהלר לא התייחסה למרכיב הנפרדות, שהינו חלק אינטגרלי מיחסי קרבה ראשוניים. התינוק אולי חווה חוויה ממוזגת וחסרת גבולות בקשר עם האם, אולם האם שומרת על הקשר עם המציאות ויכולה לאפשר לו את אשליית האומניפוטנטיות מתוך עמדה של נפרדות.
כך, כמו שוויניקוט מתאר את הקשר בין האם לתינוקה, המטפל שומר על הנפרדות בתוכו – המטפל שומר על עמדה נפרדת של הסטינג הפנימי, ומאפשר למטופל ולעצמו להתקרב ולהתמסר. המצב של תלות לצד תחושת נפרדות מאפשר תחושות בטחון ואמון, מאפשר את האינטימיות והחיבור הרגשי לאחר, לו אנו, בין כמטופלים ובין כמטפלים, כה כמהים.
המטופלים שלנו נוגעים בנו לא פחות ממה שאנו נוגעים בהם... כך אנו מקווים. גם אנו המטפלים, כמו המטופלים, כמהים לקשר רגשי, כמהים לאינטימיות עם המטופלים, להרגיש אהובים על ידם.
לעיתים אנו חוששים שהמטופלים לא באמת רוצים להיות איתנו אלא רק היו רוצים שנהיה כלי עבורם לשינויים. גם אנו, כמו המטופלים, כה מתקשים להאמין שהמטופלים חשים כלפינו תחושות רצון להיות בקרבתנו, שמרגישים רגשות שמחה מעצם נוכחותנו עימם, ולחילופין, רגשות געגוע בזמן חסרוננו.
האפשרות לפתח קשר רגשי עם המטופל מעוררת בנו חרדה כפולה – גם מהתלות שבהתקשרות וגם מההיפך - החרדה מדחייה, מאובדן אשליית האהבה. לעיתים חרדות והשלכות אלו מקשות עלינו להאמין בקשר הרגשי הקיים עם המטופלים.
חשוב לזכור כי לצד הכמיהה לאינטימיות ישנו גם החשש מפניה. הן המטופל והן המטפל אמביוולנטיים לגבי האפשרות של קשר עמוק ואינטימיות.
זה מחזיר אותנו למושג בסיסי בטיפול –המרחב הרגשי, מרחב הדורש התמסרות. התמסרות למה שיכול להתרחש בתוכו, התמסרות לתהליכי הטרנספרנס והקאונטר טרנספרנס.
המודל של הורה –ילד ומטפל-מטופל מאד דומים במהותם. מדובר ביחסים לא סימטריים, בהם על צד אחד יש הרבה אחריות. ויחד עם זאת, על-מנת לאפשר לקשר הזה להיות קשר מצמיח, יש צורך בהכרה בתלות ההדדית ובצורך של שני הצדדים להיות בקשר רגשי – קשר שברירי הכולל לקיחת סיכון וחשיפת פגיעות.
ניתן גם לשאול עד כמה יש אפשרות במודל ההורי ובמודל הטיפולי לוותר על הפנטזיה לעצב/ליצור את האחר, עד כמה קיימת נכונות להסתכן לפגוש באמת את האחר...
ניתן להיזכר בהקשר זה במאמר 'אבל ומלנכוליה' של פרויד, ובקשר שבין אי-היכולת למלא את החלל שנותר עם אובדן האהוב לבין איכות היחסים עם אותו אהוב. צלו של האובייקט שנותר.
באבל – קיימת חשיבות לעיבוד האבל, במלנכוליה – מתרחשת חוסר נכונות להיפרד, להישאר לבד. משמעות הכניסה לקשר היא כניסה לתלות. על מנת לאפשר לעצמנו להיכנס לקשר אחר אנו צריכים - להתרחק מצילה של האם האומניפוטנטית.
כלומר, עמדת הנפרדות המתחייבת כדי להפחית את החרדה עם הכניסה לקשר, היא למעשה גם נפרדות מהחרדה מהעתיד ומזיכרון העבר, והיכולת להיות בתלות בזמן הווה.
הן הקשר הטיפולי והן הקשר ההורי הם קשרים שאנו נכנסים אליהם בידיעה שרגע הפרידה יגיע, ובו-בזמן במהלכו חשוב שתתקיים האשליה כי יש לנו את כל הזמן שבעולם.
הרי אנו נולדים לקשר שהפרידה היא חלק בלתי נפרד ממנו – אולי אפילו השאיפה – ושוב יש כאן מושגים שלכאורה מקבילים – פרידה ונפרדות.
זה אולי מעורר את המחשבה לגבי האופן בו אנו חווים קשר רגשי, או לגבי האופן בו אנו נכנסים לקשר. לעיתים אנו חרדים להיעזב כבר כשאנו נכנסים לקשר ומפעילים את כל ההגנות והשליטה, ולעיתים אנו מאפשרים לעצמנו את הביטחון להיות בהווה, ולהרוויח לפגוש את האחר באמת, ולא רק מתוך פריזמת החרדה שלנו והצורך בהרגעה.
החרדה יכולה לצמצם את המרחב. אנו חווים שאין לנו מרחב, שהאפשרויות מצומצמות, שאיננו יכולים לבחור, בעוד שאנו עיוורים רגשית למרחב שכן פתוח בפנינו (המחסום השקוף). מתעוררת כאן חרדה שמאוד מצמצמת, ואז מופעלים מנגנוני שליטה פנימה וגם החוצה, ואנחנו בעמדה תגובתית.
לא קל לוותר על כך . צמצום המרחב מעניק תחושה של משמעות, של נחיצות ואין ברירה, שליטה... חווית השליטה ממלאת בכוח ומרגיעה, וגם מקלה על חווית התלות באחר.
ולסיום, באווירת הפרדוקסים של וויניקוט - אנו רוצים להציע את האפשרות לוותר על הפנטזיה לשנות את המטופל. מדובר בפרדוקס לכאורה – מאחר ולעיתים אנו, כמו גם המטופל, יכולים להתייחס למטרת הטיפול כיצירת שינוי פסיכולוגי אצל המטופל. אלא שהגדרה זו של הטיפול יכולה לשמש למעשה כמפלט כשמתעוררת החרדה מתלות ומאינטימיות. למעשה, אנו מציעים שעל-מנת להיכנס לקשר בו מתקיימת הכרה בתלות ההדדית ונכונות לאינטימיות ולמפגש אמיתי עם האחר, אנו צריכים להיכנס לקשר מבלי להגדיר את מטרותיו, ואולי לוותר על הפנטזיה להשפיע...
ניתן בנקודה זו לדבר על שתי תפיסות לטיפול:
בראשונה, מטרת הטיפול היא שהמטפל מנסה להבין את המטופל ולעזור לו להשתנות.
בשניה, מטרת הטיפול היא להיכנס לקשר. אמנם כל אחד ב'תפקיד' אחר אבל הקשר הדדי. הן המטופל והן המטפל חווים דברים, כל אחד מתפתח, או לא, בקשר...המרחב הטיפולי קשור לנכונות של שניהם להיכנס לקשר... והכניסה לקשר מחייבת ויתור מסוים על שליטה לטובת התחברות לצד השני וקיום של קשר רגשי איתו.
