שלח לחבר
הדפס
'אל תכנסו לי ללב' - על הנקה במרחב הציבורי
עופר ספיר ורוני מרץהקונפליקט סביב הנקה, ועוד יותר מכך, הנקה בציבור, עלה לאחרונה לדיון ברחבי הרשת והעיתונות בעקבות דרישות חוזרות מאימהות מניקות להתפנות לאזורים מוצנעים המיועדים לכך, ולא להניק במרחב הציבורי.
במציאות החברתית בה אנו חיים קיימות קבוצות שונות ולהן עקרונות שונים וצרכים שונים. לצד השונות מתקיים ניסיון מתמיד למצוא את שביל הזהב לפי עקרונות של סובלנות והדדיות.
הדיון מנוסח במונחים של זכויות של ציבורים שונים, ומאמץ למציאת עמדה מאוזנת בין זכויות שונות ומגבלות שונות. מצד אחד, לאוכלוסיית האימהות הזכות להניק בכל מקום. מצד שני, הנקה היא סיטואציה אינטימית שיש כאלו החשים חוסר נוחות ומבוכה מולה.
עמדתן של האימהות המניקות היא שמספיק קשה להניק גם בלי ביקורת מהסביבה. הן עומדות על זכותן הטבעית להניק ולהזין את תינוקותיהן, וחשות שהתערבות והערות הסביבה פוגעות וגורמות להן לחוסר נוחות ומבוכה. טיעון נוסף מצדד בזכות התינוק להיות מונק בכל עת ומקום, ולהתחשבות בצרכי התינוק.
הטיעונים של מי שמתנגד להנקה בציבור הוא שהשד החשוף הוא מראה פרובוקטיבי ומיני שמקומו באזור פרטי ומוצנע המיועד לכך. הטענה היא שזכות אדם שלא להיות חשוף לאישה מעורטלת אם אינו מעוניין בכך, ושבכל הקשר אחר חשיפת שד אינה מקובלת במרחב הציבורי.
הדיון כאן לכאורה ענייני ולגיטימי בסוגיות ההתנהלות במרחב הציבורי אותו כולנו חולקים, ואשר כפוף לנורמות, מנהגים וכללים, דיון שמתקיים אודותיו משא ומתן ציבורי, ואף חוקי במידת הצורך.
בהחלט ניתן להישאר במונחי שיח הזכויות על ההתנהלות במרחב הציבורי, אך היינו רוצים להציע התבוננות בממדים נוספים שיתכן ומוסתרים ומוצנעים מאחורי הדיון הענייני הזה.
בהערת אגב נזכיר שעולות בהקשר זה עוד סוגיות שלא נרחיב לגביהן כאן, כמו, למשל, סוגיית הפיתוי הנשי והפנטזיה אודותיה, סוגיות כלליות לגבי שליטה, דיכוי וכפיה וסוגיות שהשיח הפמניסטי עוסק בהן בהרחבה.
במסגרת הדיון עולה מונח הצניעות ומאבק על ההגדרה מה צנוע ומה אינו צנוע. התייחסות אינטנסיבית למושג הצניעות, למעשה משקפת אי יכולת להפסיק ולהציץ, ותשוקה להמשיך לעסוק בשד האישה, ביניקה. ניתן לחשוב בהקשר הזה על הפרוורסיה של בקשת (או דרישת) הצניעות, על הפרדוקס העומד בבסיסה, כי הרי מה יותר צנוע מלהסב את המבט כאשר אנו רואים משהו שאיננו מעוניינים להיחשף אליו.
זאת אומרת, יש כאן מצב בו אין יכולת להסב את המבט. המביט לכאורה לכוד בהסתכלות, במציצנות, בחודרנות, בפלישה ובפנטזיות על שליטה באחר בעודו לא מצליח לשלוט במבטו שלו. הוא כאילו מביט בעל כורחו ומבקש מהאחר שיתחשב בו. במובן זה ניכרת כאן חוסר נפרדות בולטת בין המבט שלי ובין הציפייה שהאחר יפתור עבורי את אי הנוחות שלי. ייתכן שיש כאן גם משאלת שליטה – האחר (שאני עסוק בהתבוננות בו) יציית לי, לבקשותיי ולדרישותיי, ויגרום לי להפסיק להתבונן בו.
וכאן אנו מתקרבים לסוגיית התלות והקשר: מה האחר רוצה ממני? מה אני רוצה ממנו? איך אני יכול להפסיק ולהביט באחר? איך אני יכול לבקש מהאחר שיפסיק להיחשף ולפלוש לעיני ולמבטי?
כאשר אנו נמצאים במרחב משותף (והרי אנו תמיד במרחב משותף) מתקיימת בינינו תלות הדדית. כל מה שאני עושה משפיע על האחר, ולהיפך. המרחב הוא בין-אישי, ולא ניתן לנתק בינינו. ייתכן שלא קל להכיר בתלות הדדית זו, ואולי בדיון אודות ההנקה בציבור יש ניסיון להכחיש אותה - ניסיון המדגיש דווקא את התלות.
כאשר אישה מניקה את תינוקה היא מפנה בקשה לאחר – האם תוכל לראות אותי? האם תוכל להיות איתי? האם תוכל להכיל אותנו כך כפי שאנו, עם הצרכים שלנו, הנזקקות, האינטימיות... האם תוכל לשמוע את בכי התינוק הרעב, לחוש את מצוקתו, להרגיש אמפטיה לקולות יניקתו ואולי אפילו הקלה לשמע ה'גרעפס' שאחרי? האם תוכל למצוא מקום בלבך אלינו, הפולשים כך לעולמך באופן כה פתאומי וללא כל הזמנה.
ואכן, לעיתים קשה לנו מאוד לפתוח את ליבנו לאחר. אנו חווים את התלות שלנו באחר כמבהילה ומאיימת, בלתי רצויה, לא הגיונית, ומנסים להכחיש אותה ולנתק אותה מאתנו. אנו סוגרים את ליבנו לאחר הנמצא לידנו, ומספרים לעצמנו סיפורים (בדיעבד) על מדוע נוכחותו כה מפריעה ומאיימת עלינו. אנו מוצאים סיבות להרחיק אותו מאתנו, להדיר אותו מסביבתנו. וכך, ישנה הסטה של הקושי. במקום להתמקד בקושי שלנו להיות בתלות באחר, אנו כועסים על האחר שלכאורה פולש לפרטיות שלנו. בהקשר הזה ניתן לחשוב על העיסוק בגוף האישה כעיסוק בנפרדות.
אנו קשורים אלו באלו, מאוימים מתלות זו, ובשל אי היכולת שלנו לשלוט בבהלה ובאיום המתעוררים בנו מחוויית התלות – אנו ממירים אותה לנסיונות שליטה באחר ובצמצום המרחב והחופש שלו. אנו מנסים להרחיק את האחר מאיתנו כדי לא להרגיש, לא להרגיש דווקא את התלות באחר... זאת אומרת, הפחד האמיתי הוא מלהיות עם האחר, להרגיש אותו.
ואז, במקום שיח פנימי על התחושות שלי, על הקשר שלי עם עצמי ועם האחר, מתפתח שיח של פחד, של התחשבנות (על המרחב הציבורי), בעלות (על המרחב הציבורי), ויכוח על זכויות וחקיקה, תוך חוויה הדדית של פולשנות ותובענות ומשאלה להפרדה והרחקה של האחר ותביעותיו ממני.
המרחב הפנימי של כולנו שברירי. אנו מפחדים לחוש בדידות, זקוקים לקשר עם האחר אך בו-בזמן מאוימים מפניו. מתוך המלכוד הפנימי הזה אנו מאבדים מגע עם עצמנו ועם האחר, מתמלאים חרדה ומנסים להירגע באמצעות שליטה במרחב החיצוני כדרך להשגת וויסות.
אך, להרחקה זו מחיר משום שכשאנו מרחיקים את האחר אנו מרחיקים גם חלק מעצמנו. כאשר אנו מרחיקים את האחר אנו מרחיקים את החלק שבנו שמוכן להיות במגע עם האחר.
אנו כחברה וכבודדים נמצאים בקונפליקט בין הנכונות והרצון להרגיש ולפגוש - את עצמי ואת האחר, לבין המשאלה לנתק – לא להרגיש את עצמי והפגיעות והתלות שלי, לא להרגיש את האחר את ההזדקקות שלו אלי ושלי אליו, לא להרגיש מה זה להיות אדם בין אנשים אחרים... להיות מסוגל להתנתק מכל זה.
חקיקה והסדרים יכולים להסדיר את ההתנהלות הציבורית, אך לא את ההדרה הפנימית. במובן זה אנו דנים עצמנו לניכור פנימי וחיצוני. אנו מאבדים את המגע והסובלנות של אדם לעצמו, על האפשרות לראות את האחר, להרגיש אותו, לא להכחיש שאנו תלויים אחד בשני מעצם קיומנו האנושי המשותף.
קשה לקבל שאני והאחר קשורים, ולוותר על הדרישה לשלוט באחר כדי לווסת את החרדה שלי מהתלות. כדי לקבל זאת אנו נדרשים לפתוח את לבנו – קודם כל לעצמנו. לא לפחד מהנדיבות שלנו, מהסובלנות והסבלנות שבנו, מהעניין שיש לנו באחרים, מהיכולת שלנו לתת ולקבל למרות ובגלל האחרים והאחרות שבנו.
