שלח לחבר
הדפס
כשהורים פונים לטיפול
כשהורים פונים לטיפול - רוני מרץ ועופר ספיר
המפגש הראשוני של אנשי הטיפול השונים המטפלים בילדים הוא לרוב עם הורי הילד. ההורים מגיעים למפגש זה טעונים ברגשות שונים ההופכים את המפגש למורכב ומחייב רגישות מיוחדת. בדרך כלל מצוקה או דאגה כלשהי מביאה את ההורים לפנות לעזרה מקצועית והם מגיעים לעיתים מוצפים ובדרך כלל במצב רגשי לא מאוזן ומווסת. ההבנה שלילדם יש קושי ושהם אינם לעזור לו ללא סיוע חיצוני מעוררת בהם מגוון תחושות. הקושי של ילדם ועימו הפנייה לאיש טיפול יכולים לעורר בהם תחושת פגיעות, מתיחות, חרדה וחוסר וודאות, והם אף עשויים להרגיש אשמה וכעס. ההגעה למטפל עשויה לעורר רגשות סותרים של ציפייה ותקווה לעזרה מחד, כמו גם יכולה לעורר תוקפנות, תחרותיות וקנאה. באופן כללי ניתן לומר שכאשר התפתחות הילד אינה תקינה יכולים ההורים לחוות תחושות חזקות של כשלון בהורות, וביטחונם כהורים עלול להתערער.
ניתן להבין את תחושת המוצפות של ההורים והקושי שלהם לווסת את רגשותיהם בחוסר הנפרדות בינם לבין ילדם. במצב זה עשויים ההורים לאבד את המרחב בין פנים וחוץ, בין קשייו של הילד וציפיותיהם ממנו, להתערבב ללא היכולת לזהות את רגשותיהם בנפרד מאלו של הילד ומבלי היכולת להכילם.
למשל, הורים המגיעים לטיפול בשל קשיים חברתיים של ילדם ומתקשים להפריד בין צרכיו של הילד לבין משאלותיהם שלהם שיהיה מקובל חברתית.
הסיטואציה הטיפולית עשוייה לעורר בהורים עם כך הרבה פגיעות. למעשה ניתן לחשוב שהורים המביאים ילד לטיפול חווים פגיעה כפולה בערכם העצמי. הם פגועים מעצם כך שהתפתחותו של ילדם אינה תקינה, ואף פגועים מעצם הזדקקותם לאחר ואי יכולתם לעזור ולסייע לילדם בכוחות עצמם. כמו-כן סביר להניח שההגנות שניסו להפעיל עד בואם לטיפול, כגון רציונליזציה, עידון והכחשה נמצאו כלא יעילות. עם זאת חשוב שהמטפל יזכור שלמרות פנייתם לטיפול הם זקוקים עדיין גם להגנות שלא לראות את קשייו של הילד...
במקרים רבים הביטוי של תחושות הפגיעות של ההורים עשוי לבוא לידי ביטוי בכעס, האשמה, הסתייגות וחוסר אמון כלפי המטפל/ בן-בת הזוג /המערכת החינוכית, כמו גם ציפיות לא מציאותיות מהמטפל לשינוי מהיר. ההורים יתקשו להכיל את עצמם ולווסת את רגשותיהם, ואותם קשיי נפרדות שבאים לידי ביטוי בקשר עם הילד עשויים לבוא לידי ביטוי בקשר עם המטפל.
במצבים אלו הם ייטו לבטא את פגיעותם באמצעות השלכה של הפגיעה בערך על המטפל. הם עשויים לבקר את המטפל, להמעיט בערכו, להעלות בפניו דרישות וכדומה, וינסו כך להעביר אליו את תחושת חוסר הערך שהם חווים.
מצבים אלו מעוררים קושי גדול ומאתגרים את יכולת הנפרדות וההכלה של המטפל. כאשר אנו כמטפלים פוגשים הורים שמשליכים עלינו את חווית הפגיעה בערך שלהם קשה לנו יותר כמטפלים להרגיש את תחושות הכישלון והאשמה שלהם, המסתתרות מתחת להאשמות והדורשנות.
כפי שציינו קדום לכן, למרות שבדרך כלל הורים מגיעים לטיפול לאחר שההגנות שניסו להפעיל על מנת להתמודד עם קשייו של ילדם נמצאו כלא יעילות, חשוב שהמטפל יזכור שלמרות פנייתם לטיפול הם זקוקים עדיין גם להגנות שלא לראות את קשייו של הילד...
כך לעיתים קרובות הורים מגיעים עם תחושות מעורבות כלפי הטיפול בילד. מצד אחד הם מאוד רוצים בעזרה ובשינוי, ומצד שני עצם הצורך בעזרה ממישהו אחר מעוררת תחושות של תלות שקשה לשאת אותן וכך יעוררו כעס ואף תוקפנות.
מכאן עולה שהורים רבים חשים אמביוולנטיות כאשר הם מביאים את ילדם לטיפול – מצד אחד הם מביעים רצון לדעת מה הם קשייו של ילדם, להכיר בהם, וכך להבין כיצד ניתן לעזור לו, ומצד שני הם מתקשים להכיר בקשייו ולראותם וממקום זה הם עשויים להיראות כמתנגדים לטיפול. כך, ייתכן פער בין משאלות מודעות ולא מודעות, בין רצון לדעת ולא לדעת, בין רצון לשינוי ועזרה מול אי הרצון בכך.
הקושי לשאת את האמביוולנטיות יכול להתבטא גם בכך שההורים יפקידו את הטיפול בילד בידי המטפל, אולם יתקשו להביא עצמם לפגישות עימו ויבטאו משאלה שלא להיות מעורבים בטיפול. כך הם מוציאים עצמם מהתמונה, מאפשרים לכאורה את הטיפול בילד מבלי שהם יצטרכו להיות במגע רגשי עם הקושי שלהם להיות תלויים ולהזדקק למטפל.
כשם שלהורים משאלות מודעות ולא מודעות בפנותם למטפל, כך גם אצל המטפל מתעוררות משאלות מודעות ולא מודעות כשהורים פונים אליו לטיפול בילדם.
במטפלים רבים העובדים עם ילדים והוריהם עשויות להתעורר משאלות להציל את הילד ולעיתים אפילו 'להחליף' את הוריו, לתת לו מה שהוא אינו מקבל מהם. פנטזייה זו יכול להקשות על המטפל להתייחס לקצב של ההורים, לאמביוולנטיות שלהם, לצורך שלהם בהתקשרות איטית איתו, מתוך מחשבה שהוא אינו זקוק להם כדי לעבוד עם הילד.
מטפלים רבים חוששים מהעבודה הטיפולית עם ההורים. הפגיעות והתסכול של הורים לילד עם קשיים רגשיים עלולים לאיים על המטפל, והוא עשוי להתמלא ספקות לגבי יכולתו להכיל רגשות אלו. המטפל לא פעם אמביוולנטי לגבי המפגשים עם ההורים, ובאמצעות פנטזיית ההצלה הוא למעשה מדלג על האפשרות שלו להיות במגע רגשי עם עצמו ועם לבטיו וחששותיו, וישנה הסכנה כי המטפל ייסוג לעמדה הגנתית של לחוש עצמו בעל יכולת ואת ההורים כמיותרים.
לסיכום, הפנייה של הורים לטיפול רגשי לילדם מעוררת בהם תחושות שונות. במקביל למשאלות המודעות והלא מודעות של ההורים הפונים לטיפול בילדם, גם במטפל מתעוררות משאלות לא מודעות. באם המטפל לא יאפשר לעצמו מגע רגשי עם עצמו עלולות המשאלות המתעוררות בו להקשות עליו להיות ובעל עמדה נפרדת ועקב כך תפגע היכולת שלו להכיל את עצמו ואת ההורים במפגש הטיפולי.
מטפלים רבים מתמודדים עם קשיים בעבודתם עם הורי הילד המטופל. בתכנית לפסיכותרפיה בילדים ונוער כמו גם בתכנית הדו-שנתית לטיפול דינמי בילדים אנו מייחדים קורס שנתי לנושא המפגש הטיפולי עם ההורים, מפגש חשוב ובלתי נפרד מהעבודה הטיפולית עם ילדים, מפגש שלעיתים קרובות יכול לעמוד בבסיס היכולת שלנו לטפל בילד.
