שלח לחבר הדפס

הורות משותפת

הרצאה זאת ניתנה במסגרת כנס פסיכולוגיי 2008 – 'בין נטייה מינית להטיה מקצועית', במסגרת בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל-אביב.

הכניסה הרגשית להורות
ההורות מרכזית בחיינו, מלווה אותנו בין אם אנחנו הורים או לא. כולנו ילדים של...כולנו נולדנו להורים... בתוכנו הפנמות של יחסי הורה-ילד, פנטזיות על אודות ראשית החיים והלידה, ותחושות ומשאלות הכרוכות בכך. זהו תהליך מתמשך, מודע ולא מודע... מלווה בפנטזיות על-כך כבר מילדות, דרך הנערות, ההתבגרות ועד סוף חיינו. בכל אחד מאיתנו יש יחסי אובייקט של הורה ושל ילד ושל היחסים ביניהם, של הזוג ההורי ושל השלישיה זוג הורים וילד.
המחשבות המודעות והלא-מודעות על המעבר להורות מעוררות רגשות, משאלות וחרדות. מדובר בכניסה לשלב חדש ומשמעותי בחיים, הכרוך במחוייבות נצחית, זהות חדשה, תהליכי הזדהות עם ההורים, אולי עיבוד ואיבוד המקום הילדי, שאלות על פוריות, על קשר, אהבה אחרת ממה שהתנסיתי בה עד כה...
אפשרות מימוש המשאלה להורות כרוכה בהתנסות חדשה לחלוטין, ובמעבר מעולם פנטזיות, משאלות וחרדות פנימי לעשייה מציאותית. הדבר מחייב תקשורת פנימית ועיבוד רגשי, כמו-גם תקשורת חיצונית, ובעיקר עיבוד רגשי ותקשורת בין שני עולמות אלו – העולם הפנימי והעולם החיצוני.


הייתי רוצה לדבר היום על גבר ואישה המעוניינים בהורות, ובוחרים בהורות משותפת, למרות שאינם זוג רומנטי. אני מתייחס להורות משותפת ללא זוגיות קודמת או נוכחית בין ההורים, בין אם הגבר והאישה בזוגיות אחרת, וללא קשר לנטייתם המינית או זהותם המגדרית. בדברי אני כולל, כמובן מאליו, הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס, גם כאשר אזכיר, לשם הנוחות בלבד, הומואים או לסביות.

זוהי סיטואציה מיוחדת, שונה מהמודל המשפחתי הקלאסי.
במודל הקלאסי הורות מגיעה, בדרך-כלל, לאחר שלב 'טבעי' (במרכאות) של זוגיות רומנטית, או כחלק מזוגיות... לעיתים רבות ישנה התייחסות לילדים כ'פרי האהבה'. בזוגיות קורים תהליכים המכינים והקשורים להורות: התקשרות הדרגתית בין בני הזוג, אמון, תלות, אינטימיות, קירבה בין הגבר והאישה, מיניות, התחלקות בפנטזיות... התחייבות ומחוייבות, הדדיות ...לרוב בני הזוג חיים יחד ועוברים יחדיו את תהליכי ההכנה להורות, כולל ההריון וכל הכרוך בו. דבר זה גם מקרב את הגבר להורות.

כאשר חושבים על הורות משותפת שלא מנקודת מוצא של זוגיות יש שוני. ההכרה בשוני מבלי להכחישו חשובה מאוד לתהליך ההורות המשותף, ואחזור אליה בהמשך.

בני הזוג להורות עומדים בפני סיטואציה חיצונית ופנימית, סיטואציה שקשורה לשאלות יסוד בחיים – הולדת ילדים, קשר ותלות, פוטנטיות, המשכיות מול מוות. הם שותפים להורות אבל אינם שותפים לזוגיות רומנטית.

חשוב לי להבהיר שלמרות שאני מתייחס להורות משותפת, ולחשיבות הקשר המתהווה בין השותפים להורות, מבחינה טיפולית אתמקד היום בתהליכים התוך-אישייים שעובר כל אחד מהשותפים בפני עצמו בנפרד, ובחשיבותם ליצירת הקשר והשותפות בהורות.

שאלות הקשורות לשותפות בהורות
כאשר גבר, או אישה, חושבים על הורות משותפת מתחילות לעלות אצלם שאלות, חלקן ממוקדות יותר ב'קשר שלי עם הילד', וחלקן קשורות להורות המשותפת לילד, כמו:
* 'מהו המקום שיהיה לי בחיי הילד, ומהו המקום שיהיה לילד בחיי'.
* 'עד כמה אני רוצה להיות בהורות מלאה או חלקית, ובהתאם לכך: איך אני רואה את השותף או השותפה שלי להורות'.
* 'עד כמה אני נכנס לקשר של שותפות כי אני רוצה שותפות בהורות, או כי אני חש שאין לי ברירה או שאני לא מסוגל לבד'.
* 'עד כמה אני מוותרת או לא מוותרת על הפנטזיה שהילד הוא שלי ורק שלי, אבל אני צריכה מישהו נוסף כדי שלילד יהיה אבא ואמא...'

לעיתים רבות הפנטזיות לגבי מה שהייתי רוצה ומה שלא הייתי רוצה בהורות שלי, קשורות לחוויות המוקדמות שלנו עם ההורות. למשל, ילדים להורים גרושים, כשהאב או האם לא היה נוכחים בחייהם...אלימות במשפחה... מתחים... התפיסה והחוויה שלנו את המקום הרגשי שלנו במשפחה וכדומה.

אנשים העומדים בפני שותפות להורות ללא זוגיות רומנטית יכולים להיות עסוקים יותר במחשבות ובחששות מפני התלות בשותף: עד כמה ההורות שלי תהיה מוגבלת? מה יקרה אם אני או היא נרצה להתגורר באזור אחר, בארץ אחרת...? מה יקרה אם לא נסכים על דרכי החינוך? מה יהיה עם הזוגיות שיש לי או שאני שואף או שואפת אליה...? מה יהיה מעמדו ומקומו של בן הזוג שלי או בת הזוג שלי בתוך מערך ההורות? האם השותפות בהורות תמנע ממני את האפשרות לזוגיות רומנטית...?

החברה הליברלית
בחברה שלנו, החברה החילונית המודרנית (או, יש שיגידו, הפוסט-מודרנית), ישנה תפיסה שמושתתת על זכויות הפרט, גיוון, פלורליזם, קבלה של אפשרויות חיים שונות, ובהקשר שלנו – מקום למשפחות מסוגים שונים, וקבלה של תאים משפחתיים מגוונים.
תפיסה זו (הכוללת נורמות, חוקים, מנהגים, מוסדות, מערכות תמיכה, תקשורת ועוד) מאפשרת למגוון רחב יותר של אנשים להגיע להורות בדרך המתאימה להם. למשל, משפחות חד-הוריות, משפחות חד-מיניות (בהם ההורים הם שתי נשים או שני גברים), משפחות מורכבות שונות, או - בהקשר של הרצאה זאת, גבר ואישה שאינם זוג רומנטי אשר מחליטים לגדל ילד ביחד.

מחיר ההכחשה וההימנעות
בדרך כלל האיפיונים של המודרניות מאפשרים מודעות גדולה יותר ופחות שימוש בהכחשה, אבל, לעיתים, למרות הפתיחות והליברליות, יש גם הכחשה או הימנעות מנגיעה בכאב שקיים, קושי לגעת בוויתור, בחלקיות, בהתמודדות המורכבת עם שונות. הכחשות והימנעויות כאלה עשויות לבוא לידי ביטוי בהתייחסויות שונות, כמו:
• 'ילד זקוק להורים שיאהבו אותו, לאוו דווקא לזוג הורים...'
• 'ילד זקוק גם לדמות אב וגם לדמות אם'
• התמקדות בצורכי הילד ובהתפתחותו, למשל, דרך התייחסות רבה למחקרים על התפתחות הילד במשפחות כאלו, ופחות במקום ובצרכים של ההורים...

לא ניכנס כרגע לחשיבותן או לנכונותן של אמירות אלו. הנקודה החשובה מבחינת הדיון שלנו כאן היא שלעיתים הן עולות כדרך של הימנעות מהתייחסויות להתמודדויות רגשיות לא פשוטות, ובהקשר שלנו, של תהליך ההורות של שני הורים שאינם זוג, אשר לפחות אחד מהם הוא הומו או לסבית, בי או טרנס.

תהליך האבל ומדוע הוא חשוב בהתקשרות הזאת
כאמור, קשר בין שותפים להורות הוא אחד מן הקשרים הנצחיים שיש. אם אין בו מרחב למגע בפנטזיות, ובכאב על הוויתור עליהם, אז יש פה פוטנציאל מאוד גדול לתחושות לא מעובדות, גם אצל כל אחד מההורים בנפרד (תקשורת תוך-אישית) וגם בשותפות ביניהם (תקשורת בין-אישית).

תהליך האבל מאפשר מגע פנימי טוב יותר, השלמה, ובהמשך גם ראיית האחר, שהיא תנאי מאוד בסיסי סביב המעבר להורות. לעיתים רבות מדברים על צורכי הילד, אבל כסיסמא, ולא כתהליך שההורה עבר עם עצמו סביב הוויתורים שלו, והיכולת באמת לראות את האחר ואת הצרכים שלו כנפרדים ושונים מצרכיו שלו.
עיבוד האבל מאפשר מרחב לחרדות ולפנטזיות, מקטין, במידת האפשר, את ההשלכות, ותורם לבניית שותפות עמוקה הרואה את צרכי וצרכי האחר – אלמנט כה חשוב במעבר לשותפות בהורות, ולהורות עצמה...

כאן אנו נכנסים לנושא של היכולת לאינטימיות ונפרדות בקשר. האם אני מסוגל להיות בקשר עם אחר, תוך נפרדות ואינטימיות בו-זמנית.
נפרדות – היכולת לזהות ולהרגיש הן את צרכי והן את צרכי האחר, ולתת להם מקום אפילו אם הם שונים או מנוגדים.
אינטימיות – היכולת להרגיש ביחד, לעיתים גם תחושות של התמזגות...

בנוסף לכך שהילד זקוק לכל הורה בנפרד כמאפשר לו אינטימיות ונפרדות, הוא זקוק להורים שיש ביניהם מרחב של תקשורת, של כבוד, של יכולת ראיית האחר, של קשר ושל גמישות.
לעיתים המרחב הזה מתקיים באופן טבעי, ולעיתים, כדי להגיע לדברים אלה חשוב מאוד לעבור תהליך של עיבוד אבל.

המחשבה המרכזית של דברי היום היא שהמעבר להורות של הומו או לסבית כרוך בהתמודדויות רגשיות ובתהליך של אבל. בהמשך אתייחס לתהליכי האבל השונים. גם תהליכי המעבר להורות של אנשים שאינם הומואים או לסביות כרוכים בעיבוד אבל, אבל כאן אתייחס באופן ספציפי לתהליכי המעבר להורות מסוג זה.

אני מתייחס היום לא להורות עצמה, אלא לתהליך הנפשי של מי שמתכונן להורות מסוג זה ביחס לקשר עם ההורה האחר. וגם - אתמקד בשלב שלפני ההורות, ובמשמעות של התהליך הנפשי של השותפים העתידיים להורות.

מנגנונים שעשויים לפעול בשירות ההכחשה
ארחיב מעט כעת על המנגנונים השונים שעשויים לפעול בשירות ההכחשה של הכאב של הומו או לסבית הפונים להורות בדרך זו. חשוב להדגיש שהכוונה איננה שהתייחסויות אלה אינן חשובות, אלא שהשימוש בהן יכול להיות לעיתים בשירות ההכחשה:

1. שימוש במילים עסקיות – כמו חוזה, פרטנר... למשל, לעיתים שני שותפים להורות מתחילים 'לעבוד' על חוזה להורות בשלב מוקדם יחסית בקשר ביניהם, בעוד שחוזה הורות אמור להיות שלב מתקדם של הקשר ההורי. בהקשר הזה, המילים העסקיות והרציונאליות עלולות לכסות על מורכבות רגשית לא מעובדת, לעיתים על תחושות של חרדה, חוסר אונים, אמביוולנטיות, קשיים בהתקשרות וכדומה.

2. מהירות בתהליך ההורות - עד כדי חודשים ספורים של היכרות לפני התחלת נסיונות הכניסה להורות..., דבר שלא מאפשר מרחב של זמן, התלבטות, עיבוד... גם כאן המהירות מכסה לעיתים על סימני השאלה. בהקשר זה ניכר הלחץ של 'השעון הביולוגי' ושל השוואה עם בני הגיל שכבר מולידים ילד שני, שלישי ואף רביעי... מתחת לתהליך המואץ, לעיתים ישנן תחושות של החמצה, הרגשה ש'אם לא אעשה מהר לא אעשה אף פעם', חשש לגעת בהתלבטויות וכדומה.

3. התמקדות בלעדית בצורכי הילד, בניתוק מאיפה ההורים נמצאים, ולעיתים בשירות ההכחשה של היכן ההורים נמצאים. בהקשר הזה ישנה לעיתים תמיכה של אנשי מקצוע, העוסקים וכותבים על צורכי הילד והתפתחותו במשפחות מסוג זה, בניתוק מהחוויה ההורית ובעיקר מהקשר בין ההורים.

4. אידיאליזציה של הורות מהסוג הזה, היכולה לבוא לידי ביטוי, במחשבות או בביטויים כמו:
* 'לילד יש שני בתים וזה עדיף, הוא מקבל הכל כפול, יותר תשומת-לב...'
* הורות ללא זוגיות מאפשרת לכל הורה זמן פנוי בשביל הילד – 'בזמן שאני הורה אני 100% הורה, 100% עם הילד'.
* או, מחשבה כמו - 'בהורות כזאת כל אחד מההורים לרוב מגיע לאחר שנים של התלבטות והבשלה, לאחר תהליך, ולכן אני יותר בשל להורות מהורה צעיר שלא עבר תהליך כזה...'

כל אחד ממשפטים אלה עשוי להיות נכון, אך לעיתים הם מכסים מאחוריהם מחשבות וחרדות לא מודעות, או, לכל הפחות, לא מבוטאות, כמו:
* 'כמה זה כואב לי שהילד שלי ייצטרך לעבור בין שני בתים, לעבור בין מיטות, לעבור בין חברים'...
* 'אני חוששת מהזמן שלי עם הילד, מכך שלא אדע איך להיות איתו, שלא יהיה מישהו או מישהי לצידי...'
* 'לאחר שנים שלא חשבתי כלל שיוכל להיות לי ילד, ולאחר שנים של חיפוש אחר שותף או שותפה להורות, אולי אני מבוגר מדי להורות? אולי התרגלתי כבר לחיות לבד ויהיה לי קשה להכניס ילד לחיי? האם אמצא שפה משותפת עם הורים אחרים שהם צעירים ממני באופן משמעותי'?

5. דה-אווליואציה של הורות הנחשבת קונבציונאלית, היכולה לבוא לידי ביטוי, למשל, בחשיבה ובביטויים כמו:
* 'במשפחות רגילות יש בגידות, מתחים, גירושין, אלימות'...
* 'הרבה זוגות מתחתנים בגיל צעיר ויולדים בגיל צעיר ואינם בשלים לזוגיות ולהורות...'

מנגנון זה הוא, כמובן, משלים למנגנון הקודם, וכמוהו, גם הוא עשוי להסתיר מחשבות אחרות, כמו,
* 'כמה עצוב לי שהילד שלי יוולד שלא מתוך אהבה רומנטית, שלא יחווה אהבה מלאה בין הוריו, כמה הייתי רוצה לחוות זוגיות רומנטית שתוביל להורות...'

6. מנגנון של ניתוק – אם בין ההורים אין מיניות ואהבה רומנטית אז ההתפתחות של הילד תהיה מסובכת פחות.
מנגנון זה מבוסס על הפנטזיה שבגלל שבקשר בין ההורים אין מיניות ואהבה רומנטית אז לא תהיה אהבה שתפריע, לא תהיה תחרות, קינאה ורגשות עזים ומורכבים... לא תהיה את זוגיות ההורים והמיניות שלהם ששמה את הילד בצד... (למעשה, פנטזיה שלא יהיה תסביך אדיפאלי).
ייתכן שמה שעומד מתחת למנגנון זה הוא דווקא פנטזיות או פחד מפני פנטזיות על קשרים מיניים בין ההורים ('מה יהיה אם אתאהב בו או בה ...'). ייתכן גם שישנן פנטזיות וחרדות על יחסים בשלישיה, שמאוד קשה לתת להן מקום, ואז יש פיצול לשתי דיאדות: אם וילד, ואב וילד, שלכאורה אין יחסים של קנאה, מיניות, תחרות וכדומה.


ניתן לומר שמול נושא מאוד טעון, שמעלה הרבה רגשות, שבחלקם קשורים לכאב, פגיעות, שונות, חרדות, מיניות וקנאה... ישנן לעיתים התמודדויות הכרוכות ברציונאליזציה, המביאות להרחקה והשטחה רגשית. וכך, נראה שלכל דבר יש היגיון ופיתרון (חוזה, עו"ד, איש מקצוע שמתייעצים איתו במקרה של חוסר הסכמות – לרוב איש מקצוע שמבין בהתפתחות של ילדים ובצרכים שלהם, הסדרי ראייה, הסכמי ממון...)
לעיתים מנגנונים אלה נועדו כדי לא לגעת במשהו שהוא כואב ושיש חשש שאם יגעו בו אז לא יהיה תוצר. כאן אנו מדברים על פנטזיה של חוסר פוריות שאולי מקושרת להומוסקסואליות או לסביות, לאוו דווקא במובן הקונקרטי. ייתכן שהחשש האמיתי הוא להרגיש ולחשוב את המחשבה שאני לא פורה באורח החיים שבחרתי ו/או שיש לי. לכן, אני מנסה לעקוף את הידיעה הזאת, לא להרגיש אותה ולא לחשוב אותה.
וייתכן שהחשש העיקרי הוא דווקא שיהיה תוצר... המחשבה שהיחסים עם בת או בן הזוג להורות יכולים להיות פוריים וממשיים, והמשאלות והחרדות שיכולות לעלות דווקא מהאפשרות שאני פורה ושתהיה לי המשכיות, אחריות...
כאן אנו אולי מדברים גם על המשאלות והחרדות שמתעוררות כתוצאה ממחשבה על קשר אינטימי עם בן המין השני, מהתקשרות עמוקה ועזה עם עצמי, עם אחר ועם ילד.

בהקשר הזה, עיבוד אבל הוא כל-כך משמעותי מכיוון שהוא מאפשר מגע רגשי, מאפשר מגע תוך-אישי ובין-אישי. מאפשר קשר ותקשורת אמיתית, לא הגנתית, לא פונקציונאלית. בנוסף, הוא יכול להפחית חשדות, חשדנות, פרנואידיות והשלכות, שגם הם מאוד נפוצים בתהליך ההורי המשותף. למשל, מחשבה של גבר ש'היא רוצה אבא רק בשביל הכסף', או, מחשבה של אישה ש'הוא רוצה אותי רק בגלל הרחם שלי'.
ז"א, עיבוד האבל מהווה בסיס ליצירת מרחב בשותפות ובהורות.


הקטגוריות השונות של עיבוד אבל
אתייחס כעת לקטגוריות השונות של עיבוד אבל, אובדן, וויתור, ובכל אחת מהן אתייחס למחשבות שרצוי להיות במגע איתן, ולמחיר אם אין עיבוד שלהן, ובמקומו יש הכחשה והרחקה של הכאב והחלקיות. במילים אחרות – מה יכולה להיות התוצאה של עיבוד ומה יכולה להיות התוצאה של חוסר עיבוד, בהקשר של תהליכי כניסה להורות מסוג זה.
חשוב לציין שגם בתהליך המעבר להורות של זוגות סטרייטים יש תהליכי אבל דומים, אך כאן אנסה להדגיש את המייחד אנשים שפונים להורות שאינם זוג רומנטי.

1. המחשבה על ילד כפרי האהבה
זוהי מחשבה חזקה ומושרשת, אולי הבסיסית ביותר במחשבה על הורות. זוג הורים אוהבים, גבר ואישה, אשר מכוח אהבתם ובהמשך לה, יוצרים ילד ואת הדור הבא.
בהורות מהסוג שאנו מדברים עליה הקשר בין השותפים העתידיים להורות אינו כולל בדרך-כלל מיניות והתאהבות שבדרך-כלל מקושרים לקשר כזה, ולכן מצריך עיבוד וויתור על פנטזיית הילד כפרי האהבה (אהבה +מיניות=חיבור טוטאלי וילד פרי הקשר הזה).
המגע עם פנטזיה זו מביא לכאב רגשי, להכרה בכך שאני מביא ילד שאינו תוצר של אהבה רומנטית ושל מיניות, שהילד אינו חלק בהתמזגות של אהבה זוגית.
כאשר יש תהליך עיבוד אני יכול, לצד ההכרה בכאב ובתסכול, להתנחם בכך שהילד הוא כן תוצר של אהבה, גם אם לא רומנטית, ובוודאי של האהבה המדומיינת שלי לבן או בת הזוג שלי, האהבה המופנמת בתוכי של הורי זה לזה, של הפוטנציאל שיש בכל אחד מאיתנו לילד כפרי האהבה.

כשאין מקום במרחב הפנימי למה שאין, לכאב על-כך שלא אוכל להוליד ילד כפרי אהבה רומנטית זוגית, מחשבות אלו אינן יכולות להתהוות ולהיות משמעותיות.

כאשר אין מקום ומודעות לעיבוד האבל הזה, עשויות לעלות מחשבות ש'אני לא צריך אף אחד בהורות', ש'הילד הוא שלי לבד', של צורך חזק בבלעדיות. מחשבות אלה עשויות לנבוע מניתוק פנימי בין אהבה זוגית לבין הורות.
תוצאה נוספת עשויה להיות עלייה במחשבות פרנואידיות שמושלכות על הפרטנר או הפרטנרית, תוך שימוש במנגנון של הזדהות השלכתית, למשל:
* חשש של גבר הומו שהאישה תתאהב בו, שתרצה ממנו יותר ממה שהוא יכול לתת, חשש
מזוגיות/התאהבות/מיניות, או, חשש של אישה לסבית שהגבר הסטרייט ייתאהב בה... כאשר בבסיס החששות האלה עשויה להיות דווקא משאלה לא מודעת לאיחוד זוגי, רומנטי ומיני.

2. המחשבה שאני לא יכול לבד – שאני זקוק/ה לפרטנר או לפרטנרית להורות
עצם זה שאני מחליט על שותפות בהורות מכניס את הנושא של תלות באחר.
לעיתים קשה לנו לחשוב שאנו זקוקים לשותף או לשותפה להורות. זה מחייב התחלקות, תלות, קשר והתקשרות. כאן עולה הנושא של אינטימיות ותלות.
עצם זה שאני זקוק או זקוקה לפרטנר להורות מחייב אותי להיות איתו או איתה בקשר, דבר המחייב יכולת לאינטימיות ולתלות.
אינטימיות – היכולת להיות בקשר רגשי קרוב, לאורך זמן, בלי להתנתק מעצמי או מהאחר, דבר המתקשר ליכולת להיות במגע עם חלקים של העצמי ושל אחרים מופנמים.
תלות – היכולת להכיר בכך שאני זקוק לאחר, שאני לא יכול לבד.

נושא התלות באחר
לעתים, עם המחשבות על המעבר להורות, מתערערת התחושה של השליטה שלי בחיי. ישנה פנטזיה הגנתית שבקשר עם הילד אוכל לשמור על שליטה מוחלטת, אבל כאשר יש קשר עם הורה אחר עולה התערערות השליטה, אני מרגיש תלות באחר.
עשויות לעלות חרדות סביב זה – האם האחר יינצל אותי, האם אוכל להיות בטוח איתו, האם אוכל להביא את החולשה שלי...
פנטזיות אופייניות לחוסר עיבוד של נושא התלות עשויות להיות–
* 'האישה לא תאפשר לי לראות את הילד'
* 'הגבר לא ימלא את תפקידו כאבא/לא ישלם'...

זה קשור עד כמה היה עיבוד של נושא ההורות קודם כל, עד כמה אני מסוגל שלא לחוות את הילד כהמשך נרציסטי שלי, ואז שאין לי שליטה בו כמו בעצמי.
ובהמשך - קשר עם הורה אחר יכול לערער על תחושה מדומה זו, ולפגוע בהגנה השברירית ממילא.
אם עשיתי עיבוד של פנטזיה זו, ואני מדמיין את הילד כנפרד ממני, ושאני תלוי בו לא פחות, ואולי יותר במובן מסויים, ממה שהוא תלוי בי, אז יהיה לי קל יותר גם לשאת את התלות שלי בהורה האחר.

יש פה גם שאלה שמתייחסת לטיפול, של עצם היכולת להיות בתהליך טיפולי. היכולת להיות בטיפול קשורה לחוויה של תלות באחר תוך הויתור הכואב על הפנזטיה שאני לא צריך אף אחד, שאני מסתדר בלי טיפול.
כאשר אין יכולת לחוויה ועיבוד של התלות יכולה לעלות הגנה אומניפוטנטית שאומרת ש'אני יכול לבד, אינני זקוק לאחר, אינני תלוי באחר'. בהקשר שלנו – 'אני יכול להיות הורה יחיד, ליצור ילד, להתייחס לצרכיו ולצרכי בקשר הזה'.
יכולות לעלות אז מחשבות שאני נמצא בהורות משותפת רק בשביל הצרכים של הילד (למשל, 'ילד זקוק לשני הורים'), ולא גם משום שאני זקוק או זקוקה לפרטנר עבור ההורות שלי. תהיה הכחשה, הרחקה ורציונאליזציה של הצורך בפרטנר. כל זה קורה כאשר אין יכולת לשאת את התלות הכרוכה בהורות משותפת.

דבר זה קורה גם כי לעיתים אנשים שמתקשים בתלות ובאינטימיות, בקשרים, חושבים, גם אם באופן לא מודע, שהורות משותפת עשויה להיות פיתרון לכך. הם מדמיינים שבהורות משותפת לא ייאלצו להתמודד עם בעיות התלות והאינטימיות, ופותרים זאת במחשבה ש'שותפות בהורות אינה זוגיות' ולכן אינה מחייבת אינטימיות, על כל הכרוך בכך.
אמנם, שותפות בהורות אינה זוגיות רומנטית, אך היא בהחלט מחייבת יכולת לתלות ולאינטימיות, והכרה בצורך באחר ובתלות שלי בו, כמו גם בתלות של האחר בי ובצורך שלו בי. ללא הכרה זאת, על כל הכאב המשתמע מכך, תהיה הכחשה והרחקה של התלות, למרות קיומה.
ומעבר לכך, ואולי יותר חשוב – ילד אינו פתרון לבעיות התקשרות ותלות... הוא אינו עוקף את הקשיים אלא להיפך... ולכן, כניסה להורות שאינה נוגעת בחששות ובמשאלות אינה מאפשרת התמודדות בוגרת ולא השלכתית.

כאשר יש הכחשת התלות והאינטימיות עשויות לעלות חרדות והשלכות הקשורות לקשיים ביכולת לתת אימון, לחלוק:
* מחשבה של אישה יכולה להיות- 'גברים תמיד מאכזבים – אני מקווה שהאבא של הילדים יעזור לי כלכלית, אבל שיהיה מעורב בגידול הילד כמה שפחות'. כאן עולה דימוי פנימי של הגבר הבוגד, המאכזב, זה שאי-אפשר להישען עליו..., ומצד שני, עולה דימוי הגבר המפרנס, הנותן ביטחון, כאשר שני החלקים נמצאים בניתוק אחד מהשני, ומושלכים על האחר, ללא מגע פנימי וללא יכולת להחזיק אותם כמחשבות שלי.
* מחשבה של גבר יכולה להיות – 'אני זקוק לאישה, אבל נשים רק ירצו לנצל אותי ולהשתמש בי – בזרע שלי, בכסף שלי, בי כדמות אבהית...'. כאן עולה התלות באישה, אבל גם הדימוי של האישה הפאלית, המסרסת.., ושוב, בניתוק בין החלקים ובהשלכה.
דוגמא נוספת –
* מחשבה של אישה יכולה להיות – 'הגבר רק רוצה לנצל אותי, להשתמש בי, לנצל את יכולת ההולדה שלי...' כאן ניתן לראות את הקושי לראות שיתוף פעולה, אימון, תלות הדדית, ביחד, ואז יש פיצול והשלכה פרנואידית.
* מחשבה נוספת עשויה להיות שהשותפות תהיה מוגבלת להורות, שהיא תהיה מצומצמת..., דבר הקשור לקושי בתלות, ביחסים.... זאת בעצם פנטזיה של שותפות ולא של התקשרות.

3. המחשבה שבשביל ילד זקוקים לגבר ואישה – המחשבה שאני זקוק לפרטנר מהמין השני
כאשר אני פונה להורות משותפת עם בן המין השני אני נאלץ לוותר על משאלה או פנטזיה שיהיה לי ילד כתוצר של זוגיות הומוסקסואלית או לסבית. מאוד קשה לחשוב שאני נאלץ לוותר על זה, ולהסתפק בפרטנר להורות מהמין השני. זה דורש ממני לעיתים גם לחשוב מדוע אין לי בן או בת זוג קבועים, או מדוע לא הצלחתי בזוגיות הזאת להגיע להורות. נדרשת מחשבה על-כך שאובייקט האהבה שלי אינו האדם שאיתו אני עושה ילד, שאני לא יכול לקיים זוגיות הומוסקסואלית או לסבית מלאה וטוטאלית.
נדרשת כאן גם מחשבה על-כך שאם בעתיד אהיה בקשר זוגי רומנטי עם בן המין שלי אצטרך להיות במקביל בקשר עם ההורה האחר ובקשר משמעותי עם בן או בת הזוג שלי, ולהיות מסוגל להכיל את שתי מערכות היחסים האלה, ללא פיצולים וניתוקים רבים מדי. וגם - מה יהיה מעמדו של בן הזוג שלי כלפי הילד? איך אתמודד עם קונפליקטים בין ציפיות של הבן/בת זוג, הפרטנר להורות והילד...

כאשר אין מקום למחשבות אלה ולעיבוד רגשי של מורכבויות אלה יכולות לעלות מחשבות מגנות, כמו
* 'טוב שזה כך שהזוגיות מופרדת מההורות, שיהיה לי זמן רב לזוגיות, שכך אינני קושר עצמי לבן-זוג או לבת-זוג שאולי לא ארצה בו או בה ואשאר בגלל ילדים משותפים'.
* מחשבה מקבילה היא שהפרטנר להורות איננו בן או בת הזוג שלי ולכן הקשר בינינו אינו מחייב או חשוב כמו בזוגיות אינטימית. 'היא האמא של הילד, או – הוא האבא של הילד, ולכן הקשר בינינו כהורים פחות משמעותי...'

וכך, עשוי להתרחש פיצול בין אינטימיות ותלות ובין נפרדות, כאשר יש חשיבות להכרה של שותפות שבה יש תלות אך גם נפרדות מאד גדולה.

פנטזיות אפשריות שעשויות להיות מושלכות על השותף או השותפה להורות במצב זה עשויות להיות:
* פחד שהאישה לא תיתן לי להיות עם הילד, פחד משתלטנות.
* פחד מציפיות או דרישות שיופנו כלפי, למשל, סביב הצורך להיות דמות גברית או נשית (לשחק כדורסל, ללמד לבשל...), ציפיות כלכליות מהגבר...
* חשש מהמחיר של וויתור על זוגיות הומוסקסואליות או לסבית, לוותר על זוגיות עם מיניות... המחשבה שבגלל ההורות לא אוכל להיות בזוגיות, או, לחילופין, שההורות כלל אינה קשורה לזוגיות ולא אצטרך להתייחס לנושא זה בהקשר של זוגיות. פנטזיות על כך שההורות תביא לזוגיות רומנטית או שתמנע ותחבל באפשרות...

4. ניואנסים של אחרות – המחשבה שפנייה להורות מסוג זה מעלה את תחושת האחרות והשוני שלי
עצם הפנייה להורות מסוג זה מעלה את הצורך בהתייחסות למחשבה ולרגש שאני שונה:
* הן בכך שאני שונה מהמודל המשפחתי שממנו באתי. למשל, התמודדות עם המחשבה ש'אני לעולם לא אהיה כמו אמא או כמו אבא שלי' (אפילו אם חוויות ההורות שלהם אינן טובות).
* והן בכך שאני מוותר על הקמת משפחה קלאסית. בשותפות להורות מסוג זה יש לרוב ויתור על מודל המשפחה החיה יחדיו. יש כאן הורות אחרת, מורכבת, החושפת אותי, ושמצריכה תלות ומחויבות ללא האינטימיות המוכרת ממודלים משפחתיים מסורתיים.

אלה מחשבות ורגשות שקשה לחשוב אותן. הן עשויות להעלות כאב, אכזבה, חשש מדחייה וכדומה. לעיתים, כדי לא לחשוב אותן אנו נזקקים לרציונאליזציות שונות, כמו:
* 'הורי לא היו מאושרים בהורות שלהם ולכן טוב שלא אקים משפחה כמוהם'
* או - 'הרבה מאוד משפחות 'קלאסיות' אינן שמחות או מתפקדות, ובמה משפחה שונה טובה פחות ממשפחה קלאסית...'

כאמור, הבחירה בהורות אחרת כרוכה בהתייחסות, מודעת ולא מודעת, למודל הקלאסי של ההורות שאולי טבוע בכולנו – של ילד שבא לעולם מתוך אהבה ואינטימיות של גבר ואישה.
לשם קבלת הבחירה האחרת נדרש תהליך של אבל על מה שאין לי ולא יהיה לי. עולה שאלה עד כמה אני מחובר למעבר, לתהליך האבל על הוויתור.

לצד הוויתור, יש הכרה בכך שאני הולך לקראת משהו שלי, יצירת 'מודל' אישי, משהו שאני הולך לקראתו...
השאלה היא איפה המודלים האחרים, באיזה מגע אני נמצא איתם, ועד כמה אני יכול לבנות את המודל שלי מבלי לפצל, מבלי לוותר על חוויה רגשית מלאה יותר. למשל:
• עד כמה קשה לי לוותר על המודל הקלאסי – ואז, למשל, יכולה להיות פנטזיה משפחתית של זוגיות והורות רגילה בתוך ההורות האחרת... למשל, 'אנחנו ממש זוג רק בלי מין...'
• או, לחילופין, עד כמה המודל הקלאסי דוחה אותי ואני עושה אידיאליזציה של האחרות כדי לא להיות במגע עם מה שקשה לי במודל שממנו באתי. למשל, 'כל-כך טוב לי בהורות המשותפת, אין ריבים, אין קונפליקטים, וכאשר יש חילוקי דעות אז אנחנו יכולים להתייעץ עם איש מקצוע...'

הפנטזיה על הורות אולי תורמת לפנטזיה שאני לא אחר, שאני יכול כמו כולם... מצד שני ההורות והילד חושפים את האחרות שלי.

בנוסף, במקרים רבים תהליכי אובדן ואבל מעוררים אובדנים קודמים, וגם אלה עולים בשלב זה. תחושות העלבון, הנחיתות... ומולם אמונה בטוב, ובכך שיש בתוכי הפנמות של דברים טובים שיכולים להחזיק אותי למרות מה שאין.
במקרה זה, ייתכן שתהליך הפנייה להורות יעלה כאבים קודמים שיתכן וגם אם עובדו, כעת יעלו שוב. בראש ובראשונה האבל על עצם היותי הומו או לסבית, בי או טרנס, תחושות השונות, חוסר המותאמות, האכזבה וחוסר הקבלה הפנימי והחיצוני, ועוד. גם כאן חשוב לאפשר מרחב, מקום וזמן לתהליכים אלה.

העלאה מחודשת של הכאב על עצם היותי הומו או לסבית מתבקשת כאן מכיוון שזהו אחד המחירים המרכזיים שעולים במחשבה כשאנחנו חושבים על הומו או לסבית: 'לא יהיו לו או לה ילדים', או, לכל הפחות, 'תהליך ההורות יהיה מורכב מאוד'.
כאן יש הבדל מרכזי בין הומו לאישה, מאחר ולאישה, סטרייטית או לסבית, קל הרבה יותר להיכנס להורות מאשר לגבר, ולכן כאשר הומו חושב על תהליך כניסה להורות הוא נפגש עם הקושי הגדול שלו יותר כגבר בכניסה להריון.

5. עיבוד האבל הכללי במעבר להורות
עם המעבר להורות, ולמעשה עוד במחשבה על הורות, אנו נדרשים לוויתור על צרכים מוקדמים, על ילדיות נצחית, להכיר בהזדקנות ובמוות...
אנו נדרשים להתייחס למחשבה ש'לא אהיה ילד לנצח', ש'אני אחראי לדור הבא', ש'יש דור צעיר ממני', בעצם, לעסוק במחשבה ובתחושה שהזמן אינו עוצר מלכת, שאיננו בני אלמוות.
נראה שיש משהו בתרבות ההומואית שיותר מאפשר את שימור המשאלה (וגם החרדה) להיות ילד נצחי.
הכחשה של מחשבות ותחושות אלה תביא להכחשת הפער בין הדורות, להישארות בפנטזיית ילד נצחי, לקשיים בהורות וגם ביחסים בין ההורים. למשל, משאלה, גם אם לא מודעת, של גבר יכולה להיות - 'אני והילד נהיה שנינו ילדים של האישה, היא תגדל ותטפל בשנינו', או, משאלה של האישה עשוייה להיות– 'שהשותף להורות יהיה גם אבא שלי: דואג, מפרנס...'.

6. עיבוד קודם של שלב התפתחותי במעבר להורות הוא המחשבה שהורות משחזרת ומעוררת שוב התמודדות עם יחסים בשלושה
הכניסה להורות משחזרת שוב את הכניסה ההתפתחותית ליחסים של שלושה: אבא, אמא וילד, את ההכרה בכך שיש יחסים שאינם קשורים אלי (זוגיות של ההורים כשהילד לא בתוכה), תחושות של קנאה, תחרות וכדומה.
הכניסה להורות מעלה שוב מחשבות אלה, ועקב הקושי לחשוב מחשבות אלה עשויות לעלות הכחשות כמו 'כל אחד מאיתנו ייגדל את הילד בזמן שלו', פנטזיה שמכחישה את השלישיה. זאת אומרת, זה שאין זוגיות רומנטית בין ההורים יכול לעורר הכחשה של הנושא המשולש, למרות שהוא קיים.

מעבר מלהיות לבד ללהיות בשלישיה
בהורות מסוג זה, לעיתים הורים יכולים לעבור באופן די מהיר מחיים לבד לחיים בשלישיה, תוך דילוג או שהות קצרה יחסית ביחסים של שניים. מחיים שהתרגלו לחשוב על עצמם, להתארגן לבד... לחיים במשולש, בו יש קשרים בכל הצלעות... עם התמודדות עם נושאים של תלות, אינטימיות, וגם קנאה ותחרות.

כאן יכולות לעלות חששות כמו:
* האם הילד יעדיף את ההורה השני?
* מי יהיה הורה טוב יותר?
* גבר, למשל, עשוי לחשוב: 'האם זה שהאישה בהריון, יולדת, מניקה... ייתן לה יתרון עלי בהורות? ישאיר אותי בצד?'
* אישה, למשל, עשויה לחשוב: 'האם זה שהגבר פנוי יותר, לוקח יותר לכיף, ייתן לו ייתרון עלי מול הילד...?'
* 'איך אוכל לנהל מערכת יחסים עם התינוק/ילד, עם השותף או השותפה להורות ועם שניהם ביחד... כמה אוכל להחזיק את הכל...'


סיכום ההשלכות לקשיים בעיבוד אבל לקראת הורות
לסיכום, לקשיים בעיבוד האבל יכולות להיות מספר השלכות:
• יותר ויותר השלכות על הפרטנר להורות, עקב הקושי להכיל את עצמי – למשל, 'בגלל הפרטנר לא תהיה לי זוגיות...' או - 'הפרטנר לא יותיר לי מקום בהורות'...
• אידיאליזציה של הורות זו, ודה-אווליואציה של הורות קלאסית.
• תהליכים של פיצול– למשל, 'הורות אינה קשורה לזוגיות רומנטית...'
• תהליכים של הכחשה – למשל, 'אין כל קושי בהורות מסוג זה, אני לא מפסיד כלום ולא מצטער על כלום... לא חסר לי דבר, יש לי הכל... '
• ומרכיבים גרנדיוזים ונרקיסיסטיים – למשל, 'ככה היה צריך להיות, אין בעיות, נורא פשוט, טבעי...'

כל אלה יכולים לגרום לחרדות מציפות, חשדנות, פרנואידיות, ניתוקים, חוסר קבלה של חלקים בעצמי וקשיים בתקשורת התוך-אישית והבין-אישית.


מה קורה כאשר ישנה אפשרות למגע רגשי, למגע עם הכאב, לתהליכי אבל...
תהליך טיפולי, הכולל מגע וחיבור רגשי, יכול לאפשר לאדם העומד בפני כניסה לזהות חדשה של הורה ושותפות בהורות, מרחב פוטנציאלי של משמעויות ושל יצירתיות אישית... אפשר להתאבל ולכאוב אבל גם אפשר לשחק בדברים חדשים, לפנטז...
למשל, ברמת הקשר בין השותפים להורות, אפשר לחוות אלמנטים של זוגיות ובו-בזמן לדעת ולהרגיש שאנחנו לא זוג.
כשיש עיבוד תוך-אישי ומרחב פנימי גדול יותר, יכולה להתאפשר יותר גמישות ואפשרות להתאמה ברמת התקשורת של השותפים. הראייה את עצמי ואת האחר היא פחות מקובעת, פחות סטראוטיפית, ומאפשרת קשר שבו כל אחד מהשותפים להורות קשוב לעצמו ולאחר.

במצב הטיפולי בו מתאפשרת הנגיעה הרגשית ב'יש' וגם ב'אין', ניתן ליהנות מהמרחב הפתוח הקיים בסיטואציה, ליהנות מכך שאין מודלים, שאין ממש ציפיות חברתיות ברורות... לקחת מה שמתאים ומה שלא, להיות יצירתיים מתוך החיבור האמיתי יותר פנימה, לא להרגיש מאוימים להתחבר לצרכיי ולהקשיב גם לצרכי האחר, או – במונחים של ביון – ניתנת האפשרות לשותפים להורות לגעת באמת הרגשית של כל אחד מהם ובקשר ביניהם.
מתאפשרת יותר היכולת ליהנות ולחוש סיפוק והערכה כלפי מה שיש, אבל לא במחיר הכחשת הכאב, ניתוקים ופיצולים.

חשיבות התהליך האישי/טיפולי
בתהליך הטיפולי המטופל עושה עיבוד עם עצמו ועם הפרטנר או הפרטנרית שלו ברמת יחסי האובייקט.

היכולת להיות במגע פנימי סביב הכניסה להורות תלויה בתהליך שאדם עשה עם עצמו קודם לפנייה להורות, ובמהלכה... עד כמה איפשר ומאפשר לעצמו מרחב של מחשבה, התבוננות, התלבטות, הכלת קונפליקטים...
לנו, כאנשי מקצוע, יש תפקיד בלתת מקום ומרחב למחשבות ולפנטזיות שיש עוד לפני יצירת הקשר בין ההורים, עוד לפני העשייה.
אם לא עושים תהליך פנימי לפני החיבור עם הפרטנר עלולים להגיע לשותפות עם המון בלבול, מסרים סותרים, השלכות, כעסים, תוקפנות וחרדות לא מעובדות שיקשו על הקשר ההורי המשותף...



חשוב שנוכל לאפשר מקום לשאלות כמו:
• מה אני מחפש בהורות עצמה, ומה אני מחפש בקשר עם ההורה האחר.
• מה הייתי רוצה ללא התחשבות באפשרויות המציאותיות, ועם התחשבות באפשרויות המציאותיות.
• מה הפנטזיות שלי לגבי הורות, הקשר שלי עם הורי, מה ההורות שהייתה לי, מה ארצה ממנה בהורות שלי ומה בשום אופן לא ארצה... חששות, חרדות, ציפיות...
• איך ההורות משתלבת עם ההומוסקסואליות או הלסביות שלי.
• מה זה בשבילי לפנות להורות מהסוג הזה, איזה תחושות זה מעורר אצלי? במה קשה לי לגעת כאשר אני חושב על הורות כזאת?


ברמת יחסי האובייקט המופנמים יש מקום להעלות את המחשבות והפנטזיות לגבי השותף או השותפה, עד כמה הפנטזיות לגביו או לגביה קשורות ליחסים עם ההורים? מהן הציפיות שלי מהשותפות ההורית?.... עד כמה אני רוצה שותף או שותפה? מה מעורר בי הצורך להיות בתלות באחר? מה מעוררת בי האפשרות ליחסים זוגיים עם בן או בת המין השני?

מאד חשוב שנעזור למטופל שלא למהר מדי או להאיץ , לתת מקום וזמן לתהליך, לבניית אימון, לאפשר מפגש, יצירת דיאלוג, לשמוח ולהתרגש, ויחד עם זאת לאפשר התייחסות למחיר, לכאב...


בגלל כל החששות והחרדות עשוי להיות אקטינג של לעבור מייד לדבר עצמו – לחוזה, להפרייה...
גם השעון ביולוגי עשוי להוות גורם לחץ – חשוב להכיר במימד של גורם לחץ ואיך מתנהלים איתו. להתייחס למודעות למחיר...
אם יש לחץ של זמן – אולי טוב להיכנס לתהליך טיפולי של אדם עם עצמו כדי להעלות למודעות את התכנים היותר מעמיקים.
חשוב שהשותפים להורות יוכלו לשאול את עצמם שאלות כמו: 'עד כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו זמן לתהליך הזה או ממהרים? ואם אנו ממהרים – מאילו סיבות – שעון ביולוגי (רלוונטי במיוחד לנשים אך גם לגברים...), לחץ חברתי, משפחתי? קנאה בבני משפחה, רצון להשתייכות חברתית, לא להיות שונה? חרדה מהבדידות? אולי ממהרים על-מנת שלא להרגיש אמביוולנטיות, על-מנת שלא להרגיש מגוון תחושות.

חשוב המגע בנושא של הכרה בשונות של האחר, במפגש עם מישהו שיכול להיות שיש לו ציפיות אחרות... לאחר שכל אחד מהשותפים עשה תהליך עם עצמו, חשב על הציפיות שלו... עולה השאלה עד כמה יש יכולת לראות שלאחר עשויות להיות ציפיות סותרות? עד כמה יש יכולת לדיאלוג? עד כמה יש יכולת ומוכנות לשמוע את ציפיות האחר ולשנות את שלי?


סיום
ואולי, כשם שלעיתים המשפט הכי משמעותי, אמיתי וחשוב נאמר על-ידי המטופל 'בדלת', בתום השעה הטיפולית, גם אני מגיע לחלק זה כאן 'בדלת', עם סיום דברי.
התהליכים שעוברים המטופלים שלנו ברמה הרגשית והמציאותית מעוררים בנו הדים ויוצרים אדוות בתוכנו. היכולת שלנו לאפשר מגע רגשי, כוללת קודם כל את המגע שלנו עם הרגשות המתעוררים בנו במפגש הטיפולי. האם מתעוררת בנו שמחה, האם מתעורר בנו כעס, אולי קנאה במטופל, מה מבין התחושות והפנטזיות המתעוררות בנו הם שלנו ומה מהם רגשות שהמטופל מעביר אלינו.

מטופל עשוי להציג בפנינו (ובפני עצמו) רק פן חלקי מהחוויה, למשל, להיות רק נלהב ושמח מההכנה להורות. חשוב שנקשיב למה שמתחולל בנו, לרגשות שאולי הוא מפקיד בו-בזמן אצלנו, לחלקי החוויה הקיימים בו ועדיין אין לו מילים עבורם... לעיתים יהיה זה מאד קשה להרגיש. נתמלא חשש שמא אנו לא מספיק אמפטיים, אולי מקנאים, לא מפרגנים... חשוב מאד החיבור שלנו לתהליכים המתרחשים בנו, תהליכי העברה והעברה נגדית, והזיהוי מה שייך לנו ומה מועבר אלינו, אם משום שהמטופל עדיין לא יכול להכיל תחושות אלו ואם מתוך התקשורת הרגשית בטיפול.

התהליך הטיפולי בהקשר של מטופל בדרך להורות עובר בטיפול רמות נוספות של תהליכי נפרדות - עצמיות - מהוריו. הוא מכוון לקשר הורי בו שני מבוגרים עצמאים מחליטים על תלות הדדית, לצד עצמיותם של כל אחד מהם. המעבר להורות מאתגר את חווית הנפרדות, וקונפליקטים קשים מתעוררים לעתים קרובות בין השותפים, ובין המטופל למשפחת המקור שלו.
יש חשיבות שאנו, כמטפלים, נהיה מודעים לתהליכים המקבילים שמתרחשים בנו, לקשיים שלנו בנפרדות מהורינו, בני-זוגנו, ילדינו והמטופלים שלנו.
המודעות שלנו לעצמנו קריטית ביכולת שלנו ללוות את המטופלים שלנו בשביל הלא מסומן והאישי כל-כך שלהם לעבר ההורה והפרטנר להורות שבתוכם.

חשוב שאנו כמטפלים נצליח להיות מחוברים ליחסים המקבילים ולתהליכי ההעברה שעשויים להתרחש בטיפול שבמרכזו הורות מתהווה. מארג התפקידים של הורה וילד ושל שותפים להורות יכול להיות משוחזר בכיוונים שונים בטיפול. למשל, איזה הורה אני עבור המטופל שלי? עד כמה אני יכול להיות שותף להורות המתהווה בפני בטיפול? איזה הורה אני פוגש בטיפול? האם מתעוררות בי פנטזיות שהטיפול צריך להצליח להביא תינוק לעולם? עד כמה אני חש שהטיפול פורה? שאני פורה או עקר?
מתעוררת גם השאלה עד כמה אני כמטפל מסוגל לעיבוד האבל שבתוכי, מסוגל לגעת בתוכי בכאבי הנפש הקשורים לנטיה המינית שלי, לפוריות שלי, ליכולת שלי באינטימיות עם אחר שונה ממני או דומה לי, בילד שלי ושבי, בהורה שלי ושבתוכי, בהכרה שאני אחרי הכל בן תמותה...

הסיטואציה הטיפולית של ליווי מטופל או מטופלת בתהליכי המעבר להורות היא סיטואציה מאד קשה. היא סיטואציה רגשית מורכבת המעוררת מגוון רגשות. זוהי סיטואציה רווית מתח ומזמינה עלייה של פנטזיות וחרדות הן במטופל והן במטפל. לא קל לנו במקביל לתהליך של לידה ויצירת חיים לחבר ולהתחבר בתוכנו לתהליכי אבל. אנו עשויים לחוש כמחריבי מסיבה, לחוש קינאה וצרות עין, לחוש התלהבות ושמחה, לחוש אחריות לגורל התינוק שבדרך...
נוכל לחוש בטיפול, הן מצד המטופל והן מצידנו, עיסוק בנושאים של אינטימיות, כניסה לתלות, כעס, חרדה, אין-אונות, יצירה וכדומה.
המשימה המורכבת היא הזיהוי, בתוך בליל התחושות, מה מתוכן הן תחושות של המטופל המועברות אולי אלינו, המכניסות אותנו לתפקיד, ומה הן התחושות השייכות לנו מתוך התהליכים שאנו עוברים. יתכן ובשל המורכבות והרגישות שבטיפול כזה נרצה להיעזר יותר בהדרכות ובטיפול האישי שלנו.

ואולי אסיים במה שהתחלתי...
ההורות, בין אם כמטפלים ובין אם כמטופלים, מרכזית בחיינו, מלווה אותנו בין אם אנחנו הורים או לא. כולנו ילדים של...כולנו נולדנו להורים... בתוכנו הפנמות של יחסי הורה-ילד, פנטזיות על אודות ראשית החיים והלידה, ותחושות ומשאלות הכרוכות בכך.

ל ו צ'  עיצוב אתרים